הטיסה מעל נהר הספיק

בטיסה, ממדאנג לאמבונטי ראיתי מהחלון הקטן את נהר הספיק, יובליו והאגמים הצמודים לו. הנהר הוא נחש מים ענק, שמתפתל לו בין ההרים של צפון פפואה ניו-גיני, פיתולים שמשנים את נתיבם באופן תדיר, בהשפעת כוח ההטיה (כוח קוריוליס), שנוצר כתוצאה מסיבוב כדור הארץ. רואים בבירור את הסהרונים, שהם אגמים בצורת ירח, שניתקו מהנהר הגדול. אורכו של הספיק – 1,126 ק"מ ורוחבו בממוצע חצי ק"מ. כאן ניתן לחוש את הלב והנשמה של הארץ המדהימה הזו, בעושר של טבע, נופים ותרבויות מרתקות. ללא ספק חגיגה אנתרופולוגית במלא מובן המילה. שדה התעופה של אמבונתי הוא משטח עשב המסתיר שלולית מים, שנוצרה מהגשמים המרובים באזור. הנחיתה היא חוויה מפוקפקת, כשהמטוס הופך ברגע לסירת מרוץ ונחשול של מים ניתז על החלונות. פפואה ניו-גיני "מבורכת" במאות שדות תעופה כאלה, משום שמערכת כבישים כמעט ולא קיימת.

בקאנו על הנהר

אמבונתי היא עיירת אדמיניסטרציה קטנה, שמאוכלסת ברובה מאנשים שנפלטו מהשבטים בסביבה. מכאן יצאנו לדרך רכובים על קאנו ארוך שפילח את מי הנהר במהירות רבה, מובלים במיומנות על ידי נהג ומדריך מקומי. חוויית השייט בקאנו היא פנטסטית, למרות השעות הרבות שצריך לבלות בתוך הגזע הממונע הזה. כשבונים קאנו, נבחר עץ ענק במיוחד, בדרך כלל בן מאות שנים ומגלפים אותו לצורתו הסופית. לפעמים מוסיפים לו קישוט, כשהנפוץ ביותר באזור הספיק הוא גילוף של תנין בחזית הקאנו. הדופן דקה מאוד ולכן המשקל נמוך יחסית. רוב התושבים שטים בעזרת משוטים אך הקאנו שלנו מונע על ידי מנוע של 25 כוחות סוס, שהופך את הקאנו לגזע מרוץ. נהגי הקאנו חושבים לפעמים שהם "נהגי שודים", ולמרות שאין רודף הם טסים במהירות עצומה, כמעט מתנגשים בכל הנקרא בדרכם והשיא היה שנהג הקאנו שלנו חשב שהוא ג'ימס בונד. רצינו לעבור מנהר הספיק לאגם ווגו אך מי הנהר היו נמוכים באותו יום (בגלל מיעוט גשמים בהרים) ולכן נוצרה הפרדה בדמות סוללת בוץ שבצבצה מתוך המים. אמרתי למדריך: "לא נורא, נישן היום במקום אחר". והוא, לקח את ההגה ואמר: "לא, לא, תחזיקו חזק". עוד לפני שהבנו מה קורה ולפני שהדקנו את חגורות המכנסיים שלנו, הטיס את הגזע לתוך הסוללה וכמו במקפצה עפנו לשמים ונחתנו בתוך האגם. כל כוחותינו חזרו בשלום לבסיסם.

ציפורי גן עדן

בווגו, כמו בכל כפר, יש מבנה שמשמש תיירים וזרים לשינה. עוד לפני עלות החמה, הלכנו בג'ונגל כשעה וחצי. המדריך פקד על שקט מוחלט והשכיב אותנו מתחת לעץ ענק. ואז עם אור ראשון התרחש פלא למול עינינו. העץ החל לרקוד. עשרות ציפורי גן עדן התעוררו משנתן והחלו לשיר ולרקוד על הענפים. הציפור בעלת זנב ארוך מאוד בצבעים מרהיבים. חגיגה לעיניים. בפפואה ניו-גיני יש שלושים ושמונה מינים של ציפורי גן-עדן, כשכל ציפור מתהדרת בנוצות בצבעים שונים. הקשר הראשון של השבטים באזור עם המערב, היה מכירת נוצות ציפורי גן-עדן לסוחרים מלאים, שהעבירו את הנוצות לאירופה. שבטים רבים צדים את הציפורים גם כיום כדי להתהדר בנוצות באירועים מיוחדים.

החיים בכפר

הביקור בכפרים הוא חוויה אנתרופולוגית מדהימה. המקומיים חיים עדיין בבקתות עץ על כלונסאות בצמוד לנהר. כשהנהר משנה את נתיבו ומתרחק מהבתים, מרימים המקומיים את הבתים ותוקעים אותם שוב סמוך לנהר, שהוא מקור החיים של הכפר. ואם הנהר מתקרב בצורה מאיימת לבתים, מרימים ומרחיקים את הבתים בהתאם. מכל עבר נוהרים ילדים ומבוגרים לראות את יצורי הפרא הלבנים שהגיעו לכפר. יש מקומות בפפואה ניו-גיני שלא ראו אדם לבן במשך שנים רבות והילדים רוצים לראות ולגעת. ילדה אחת, שליטפה את ידי בתדהמה, מלמלה כמה מילים בשפתה וכשהבחנתי שהפסטור, איש הדת, צוחק, שאלתי אותו מה אמרה הילדה. תשובתו היתה: "היא אמרה שלא ראתה איש מכוער כמוך מימיה"…

המבנה המרכזי בכל כפר הוא ה"האוס טמבראן", בית הרוחות, שנקרא גם בית הגברים, משום שהגישה למבנה זה היא אך ורק לגברים שעברו את טכס החניכה שלהם – טקס שכמו ה"בר-מצווה" שלנו מסמל מעבר מילדות לבגרות. בטקס המיוחד לאזור הספיק עוברים הנערים חיתוך עור כואב במיוחד. בתי רוחות יפים במיוחד ניתן לראות בכפרים צ'מברי וקורוגו, אך יש גם בכפרים אחרים. גודלו ויופיו של בית הרוחות תלוי בגודל השבט ובמידת ההשקעה שלהם במבנה. ככל שהמבנה ארוך יותר, הוא צריך יותר קורות יסוד ולפי המסורת באזור הספיק יש לקבור גולגולת אחת מתחת לכל קורת יסוד. לכן יוצאים הלוחמים לצייד גולגלות ותוקפים שבטים שכנים. הם עורפים את ראשם ומביאים לכפר. ככל שיש יותר גולגלות עוצמתו ויוקרתו של בית הרוחות עולה. הגברים מבלים שעות רבות ביממה בתוך בית הרוחות לחברותא, למנוחה וכמובן לעריכת טקסים שונים, שכוללים תקשור עם הרוחות. המבנה מכיל את רוחות השבט, (במיוחד את הרוחות של האבות), שמיוצגים גם על ידי הפסלים הרבים במקום.

התנין והאדם

הפוקפוק, תנין הים, שבדרך כלל מעדיף לחיות בסביבת מים מלוחים, מצוי בכמויות גדולות בנהר הספיק ויובליו. זהו תנין ענק, שארכו עשוי להגיע ליותר משבעה מטרים ולמשקל של מעל טון, וידוע שתפריטו כולל מידי פעם גם את האדם. שבטי הספיק, שחיים בסמביוזה עם התנין, רואים בו סמל ורוח חשובה ביותר. כשהנער נמצא ראוי לעבור את טקס הבגרות שלו, הוא מוכנס לתוך סוכה, שנבנתה בצמוד לבית הרוחות ובעצם מסמלת את הקן שבו מטילה התנינה את ביציה. שם, חותך איש הדת מאות חתכים קטנים בעורו של הנער. הוא עושה זאת בעזרת סכין גילוח שטוח (בעבר השתמשו בעצם או בבמבוק חד), ויוצר דוגמאות שונות על גופו, כשסביב הפטמות הוא חותך עיגולים שמסמלים את עיני התנין. דם רב ניגר מגוף הנער ולפי האמונה, זהו דם הא?ם שנמצא בגוף הנער ועכשיו יישאר בגופו דם גברי בלבד. עכשיו מועבר הנער לקומה השניה של בית הרוחות ומעל גרם המדרגות מוצב פסל של אישה בפישוק רגלים, וכל העולה במדרגות כאילו יוצא מחלציה ונולד מחדש. טקס הבגרות הוא טקס של מוות. הילדות מתה. אך הוא גם טקס של לידה. לידה בתור מבוגר, וכמו שלידה מלווה בייסורים, כך גם טקס הלידה כמבוגר, כואב במיוחד. על החתכים מורחים חומר מונע זיהום, שנרקח מצמחים שונים וגורם לתפיחת הצלקות, כך שיראו כמו קשקשים של תנין. ששה חודשים יישארו הנערים בבית הרוחות כדי שהחתכים יגלידו. בפרק זמן זה ילמדו הנערים את הסודות התרבותיים של השבט. הלידה החדשה לתוך חיי דעת כוללת שלושה אלמנטים עיקריים: הראשון הוא הבנת העולם הרוחני ויכולת התקשור עם הרוחות של האבות. השני, הוא הבנת המיניות, שכן ה"חשקומיצינים" משתוללים בגיל זה והנער חייב לדעת את הטאבו בנושא המיני – ללמוד מה מותר ומה אסור מבחינה מינית. השלישי הוא הבנת נושא המוות, שכן בצעירותינו, חלקנו מרגיש כבני אלמוות, וחיבור הנער לנושא חשוב להבנת הכוחות הפועלים בחייו. הנער המצולק בקשקשי התנין שוחה במים ללא כל חשש, שכן תנין שיתקרב לבולעו יראה את הקשקשים, יחשוב שמדובר בתנין ומיד ייקח רברס…

פפואה ניו-גיני

ספנים פורטוגזים היו הראשונים מהמערב שראו את האי כבר בשנת 1512. הם קראו למקום פפואה משום שבשפה המלאית הפירוש הוא "מקורזלי השיער". סוחרים הולנדים קראו לאי ניו-גיניאה, משום שהמקומיים דמו לדעתם לתושבי גיניאה שבאפריקה. מאות שנים נותר האי מבודד ורק בסוף המאה ה-19 חילקו ביניהן את האי בריטניה, גרמניה והולנד. הגרמנים גורשו מהאי ב- 1914 ואוסטרליה קיבלה מנדט על החלק המזרחי של האי, בעוד שהחלק המערבי נשאר בידי ההולנדים. משנת 1975 פפואה ניו-גיני היא מדינה עצמאית דמוקרטית. זהו האי השני בגדלו בעולם אחרי גרינלנד ( 792,540 קמ"ר, כולל איריאן ג'איה השייכת לאינדונזיה), כשעליו חיים פחות משבעה מליון איש. בפפואה ניו-גיני יש כשבע מאות עד שמונה מאות שבטים, כשלכל שבט תרבות משלו, שפה משלו ובמקרים רבים גם חזות פיסית ייחודית. הסיבה העיקרית לכך היא ההרים הגבוהים, שבותרו על ידי המים הרבים שזורמים כאן ויצרו עמקים, קניונים ואזורים בלתי נגישים. זה גרם להפרדה פיסית בין השבטים השונים ומנע את עירבובם ולכן השוני התרבותי-פיסי. אין לדעת את המספר המדויק של השבטים על האי וגם בימים אלו מתגלים שבטים חדשים, שלא היו ידועים קודם וחלקם עדיין קניבאלים. את הטיול באזור נהר הספיק ניתן להתחיל ולסיים במקומות שונים. בכל מקרה חייבים להיכנס ולצאת מהאזור בטיסה. רבים טסים לוויווק (Wewak), העיר הגדולה של האזור ונוסעים ברכב לאחד משלושת הכפרים הגדולים על שפת הספיק, פאגווי (Pagwi), טימבונקה (Timbunke) או אנגורם (Angoram). ניתן להגיע בטיסה לאמבונטי ולחזור בטיסה מוויווק, כמו שאני עשיתי. ניתן להגיע לאזור בטיולים מאורגנים וגם להצטרף לשייט על ספינה מפוארת, שעולה במעלה הנהר, והתנאים בה מצוינים לאלה שרוצים תנאי מלון טוב (המחיר כמובן בהתאם). בכל מקרה חייבים להקדיש לפחות שבוע כדי לחוות את חווית הספיק במלואה. לכל מקום שמגיעים כדאי להגיד שאתם מישראל. כאן יעריצו אתכם ויקבלו אתכם בהתרגשות ייתרה משום שאתם באים מארצו של ישוע הנוצרי. המיסיונרים, שהגיעו לפפואה ניו-גיני במאה ה 19, הצליחו לנצר כמעט את כולם. בחלק גדול מהמקרים, המקומיים אמנם קיבלו על עצמם את עול הנצרות אך לא ויתרו על עולמם התרבותי רוחני והם ממשיכים בטקסי אבותיהם. כל המבקר בפפואה ניו-גיני בכלל, ובאזור נהר הספיק בפרט, עושה זאת משלוש סיבות – טבע קסום, תרבות מרתקת וחיפוש הרפתקה. זוהי הזמנה להרפתקה.