פורסם בעיתון תיירות
המטוס נוחת בשדה התעופה בבאקו, והציפייה לשדה תעופה ישן – מתבדה. נכנסים לשדה תעופה מודרני, המטוס מתחבר לשרוול, ומיד מגיעים לביקורת הדרכונים. אבל, הכניסה לארץ הנפט אורכת זמן רב, תולדה של שיטות מיושנות, שריד לתקופה הסובייטית. ויה דולורוזה זו מסתיימת לאחר כשעה, ואנו בדרכנו לבירת אזרבייג'ן – באקו.
באד קוב – שם שניתן לתרגם מהשפה הפרסית ל"עיר מוכת הרוחות", מקבלת את פנינו במזג אוויר נאה. העיר מונה 3 מיליון תושבים לחופי הים הכספי, ומצויים בה ובסביבתה הקרובה עתודות נפט וגז היכולות לספק כעשירית מתצרוכת העולם. אולם, שחיתות, מתקני קידוח ישנים ודוממים וחוסר אפשרות להזרים את הנפט לאירופה, עוצרים את תנופת הפיתוח של העיר והארץ.

העיר מחולקת לשלושה חלקים: העיר העתיקה, מוקפת חומה ובטבורה ארמון שירוון שאש מהמאה ה -15. הבום טאון – העיר החדשה, שהוקמה בתחילת המאה ה -20 ונבנתה בערב רב של סגנונות: בארוק, רנסנס, ארט נבו ואוריינטלי. העיר הסובייטית – המאופיינת בבתי דירות ענקיים ומתקלפים. במדרחוב הראשי של העיר ניתן למצוא מותגים מכול העולם, וערב רב של אנשים מסתובב שם בשעות היום והערב. מראהו של עץ אשוח המואר באור יקרות, בעיר שתשעים אחוזים מתושביה הם מוסלמים שיעים, היה מפתיע במיוחד. עדות לסובלנות של האז?רים. בולטות במדרחוב הראשי חנויות המציעות מתנות לחג המולד. נשים בלבוש מודרני מערבי, ללא כיסוי ראש מסורתי, לבושות במיטב המותגים המוכרים נראו במקום.

סביב העיר, ולאורך הים הכספי, משמשים אלפי מתקני קידוח ישנים תפאורה עצובה לתקופת ה"בום" הכלכלי, בתחילת המאה העשרים. בארות הגז והנפט היו ידועות בעבר. מרקו פולו מתעד את מראה האש הפורצת ממעבה האדמה. בעבר, הגיעו מאמינים זוסטוריאנים רבים מפרס ומהודו, אל האש הפורצת מבטן האדמה, קיימו את הפולחן שלהם ובנו מקדשים סביב אתרי האש. נכון להיום, בגבעות האש סביב העיר דולקת אש תמיד לאורך עשרה מטרים, והיא עולה לגובה של שני מטרים. תופעות טבע נוספות ניתן למצוא בסביבה הסמוכה לים: בוץ וולקני הפורץ כגייזר מבטן האדמה, ויוצר גבעות בוץ המתנשאות לגובה של מטרים אחדים.
דרומית לבאקו, מרחק שעה נסיעה וליד העיר קובסטן, מצוי אתר פר?-היסטורי ובו מעל 6,000 ציורי קיר מלפני 10,000 שנה. נושאי הציורים לקוחים מחיי היום יום. סצנות של ציד, בעלי חיים, תהלוכות פולחן ודיג, דבר המעיד שמפלס הים הכספי היה גבוה ב-90 מטר מהמפלס הנוכחי.
הלידה מחדש של הארץ הצעירה מלווה בקשיים רבים ומצב כלכלי קשה. השכר הממוצע לנפש נע סביב חמישים דולר לחודש, והפערים בין בעלי הממון לרוב העם הולכים וגדלים. אולם, למרות זאת האנשים אדיבים ומסבירי פנים. הצעירים שמחים ועליזים, ומצפים לעתיד טוב יותר. המבוגרים יותר מתגעגעים לתקופה הסובייטית, שבה היו ביטחון כלכלי, עבודה, בריאות והשכלה לכל.
אזרבייג'ן מתעוררת, לאחר שנים של תרדמה תחת השלטון הסובייטי. מדינה מוסלמית שיעית מתונה, שהאיסלאם כמעט שלא מורגש בה, להבדיל משכנתה מדרום – איראן. האזרים מונים כ 8 מיליון נפש באזרבייג'אן, ומעל 20 מיליון בצפון איראן. שטחה של הארץ 86,600 קמ"ר, המשוסעים ע"י חבל נגורנו קרבך, שבו חיים ארמנים רבים, וחבל נחיצ'וון אשר הרצף הטריטוריאלי שלו נקטע ע"י ארמניה. עובדות אלה הן עדיין כפצע פתוח ביחסי שתי המדינות. נכון להיום קיים נתק מוחלט בין ארמניה לאזרבייג'אן, דבר המשבש את ההתפתחות הכלכלית של אזרבייג'אן, בעיקר לגבי ניצול מאגרי הנפט המצויים בשטחה.

האזרים הם עם ממוצא תורכמני, שחדר לאזור במאה ה 11 לסה"נ, ודחק את הארמנים. במהלך השנים יצרו האזרים תרבות אשר הדת מהוו?ה בה גורם חשוב ומאחד, בשמירה על הזהות הלאומית. התפתחותה הכלכלית הגדולה החלה בשנת 1900, עם גילוי הנפט בבאקו. אזרבייג'אן, אז תחת שלטון הצאר הרוסי, הופכת לספקית הנפט הגדולה בעולם. בשנים 1918 – 1920 ניצלו האז?רים את מלחמת האזרחים ברוסיה, והכריזו עצמאות, שנמחצה ביד קשה ע"י הצבא האדום בשנת 1920. תחת השלטון הסובייטי התפתחה אזרבייג'אן כמרכז לתעשיית הגז והנפט. מפעלים אלה, עתירי ידיים עובדות, שסיפקו אלפי מקומות עבודה – עומדים היום כאבן שאין לה הופכין, מפוזרים כאנדרטאות דוממות בכל חלקי הארץ. בשנת 1988 דרש חבל נגורנו קרבך להסתפח לארמניה, ובשנת 1991 הביאה דרישה זו למלחמה. התפוררותו המואצת של השלטון הסובייטי העלה על הפרק את הדרישה של האזרים לשחרור מעול הרוסים. אזרביג'אן הכריזה על עצמאותה ב-1991, ומיד שקעה במלחמה ארוכה עם ארמניה, על חבל נגורונו קרבך. במהלך המלחמה ברחו אזרים רבים לבאקו, והגדילו את אוכלוסיית הבירה באופן משמעותי: 3 מיליון תושבים. ארמניה ניצחה במלחמה, וחבל נגורנו קרבך הוא היום אוטונומי, למרות העובדה שחלוקת הגבולות הותירה אותו באזרבייג'אן.

יהדות אזרבייג'אן מאופיינת בקטבים שבין הקהילות המרוחקות והמנותקות, ובין הקהילה הגדולה בעיר קובה. אחת הדוגמאות לקהילה הולכת ונעלמת היא זו של העיירה אוגוז OGUZ בשולי הקווקז. בעיירה כ -15000 תושבים, שהעובדים מביניהם מתפרנסים מחקלאות ורוכלות. ביקרנו בקהילה היהודית הקטנה, המונה כ- 200 נפש. היהודים נקראים יהודים טאטים, ומוצאם מאיראן השכנה. ישנן סברות שיהודים אלה הם צאצאים של גלות ישראל, עשרת השבטים שהוגלו ע"י האשורים במאה ה-8 לפנה"ס. בתקופה הסובייטית מנו בני הקהילה כ- 2,000 נפש, אולם לאחר עצמאות אזרבייג'אן עזבו רבים ועלו לארץ. רוב בני הקהילה החיים היום בכפר הם מבוגרים, הנתמכים ע"י הג'וינט והסוכנות היהודית. הכספים המגיעים מספקים להם ארוחת צוהריים, והם מחולקים ע"י ראש הקהילה. באזור היהודי בית כנסת ששופץ בעזרת תרומות של יוצאי הקהילה. היהודים משתדלים לקיים אורח חיים מסורתי יהודי, אולם, לדבריהם, אין הקפדה על כשרות, והצעירים נישאים לבנות המקום המוסלמיות. להבדיל מקהילת אוגוז, קיימת הקהילה בעיר קובה. העיר קובה חצויה ע"י נהר, בחלקה האחד העיר המוסלמית, בחלקה השני העיר היהודית. היהודים הגיעו לעיר במאה ה-15 מאזור פרס ודאגסטן, והתיישבו בעברו האחד של הנהר. במשך השנים התפתחה וגדלה העיר, והגיעה ומנתה כ- 20,000 תושבים. בתקופה הקומוניסטית הואשמו ראשי הקהילה היהודית בחתירה נגד המדינה, והוגלו לסיביר. הקהילה עברה משבר קשה, אולם היהודים בקובה הצליחו להתאושש, זאת – בעזרת שכניהם המוסלמים מעבר לנהר. לאחר עצמאות אזרבייג'אן עזבו יהודים רבים, יש בהם שעלו לארץ, ויש שעברו למערב אירופה, אוסטרליה וארה"ב. בשנים האחרונות חזרו לקובה יהודים בני המקום, ואיתם הביאו ממון רב. הם בנו בתי מידות, ייבאו מכוניות נוצצות ואימצו אורח חיים מערבי מודרני. כיום, נותרו בקובה כ- 4,000 יהודים. יש בעיר בית מדרש ושני בתי כנסת, ששופצו בעזרת כספית של בני הקהילה.