לעתים תכופות שמעתי את הדיעה מפי טיילים ישראלים שהודו היא יעד לטיול לתרמילאים ומחפשי הרפתקאות למיניהם. "לא, אינני מוכן להתמודד עם הלכלוך והעוני" היתה האמירה הנחרצת. אבל, למעשה, הודו היא אחד מיעדי הטיול המרתקים ביותר בעולם, היא עולם בפני עצמו, שונה לגמרי מהמוכר לנו במערב, וכל אחד יכול לטייל בה בקלות רבה וברמת נוחיות סבירה. הודו כאמור, היא עולם אחר, פלנטה אחרת, תת-יבשת שהיא עולם בפני עצמו המציע לתייר חוויה מתמשכת וללא הפסקה. היא מציעה אתרים ייחודיים, ארמונות מארץ האגדות, מקדשים שוקקי חיים, שווקים תוססים וגם… הרבה לכלוך ופרות שמסתובבות חופשיות ברחובות הערים. אולם הצבעוניות המתפרצת של המוני האדם, הנשים בסארי בכל גווני הקשת ובכל סוגי הבד, הגברים בחליפות המחוייטות על פי מיטב המסורת הלונדונית או בבלויי סחבות על פי מיטב המסורת ההודית, אינה משאירה את התייר הצופה מהצד באדישותו. הודו מציעה לתייר המערבי בתי מלון טובים של הרשתות המערביות המוכרות ושל רשתות הודיות מצויינות, וכן כמה מבתי המלון החלומיים ביותר שאפשר לדמיין, בעיקר בכמה מערי רג'אסטן, בארמונות של המהרג'ות שירדו מנכסיהם.

רג'אסטן – "ארץ המלכים" היא ארץ האגדות של הודו. בעריה קיימת אותה אווירה קסומה שמשכה מטיילים מימים ימימה. ישיבה באודייפור על אחת ממרפסותיו הקסומות של ארמון המהרג'ה (כיום מוזיאון) וצפיה על העיר שבתיה צבועים כולם בתכלת- לבן על רקע ההרים הזהובים והאגם הכחול שבמרכזו אי ועליו ארמון נוסף (כיום המלון המפואר ביותר בהודו), משכיחה ממך את כל טרדות היום וסוחפת אותך למין שלווה שאין כמותה.

ג'איסלמר השוכנת בלב המדבר של רג'אסטן, היא העיר הזהובה של הודו. היא בנויה מאבן צהובה שבעת השקיעה מקבלת גוון זהוב ומקסים. בסמטאותיה צריך לטייל כשהראש מופנה כלפי מעלה (וגם כלפי מטה…) כדי לא להחמיץ את חזיתותיהם הגבוהות של בתי הסוחרים העשירים של העיר. זה מראה ייחודי מאין כמותו של בתים פרטיים מעוצבים בעושר רב כמו עבודת תחרה באבן, מעין רקמה ותבליט שהופכים כל חלון וכל דלת, כל מרפסת וכל קיר ליצירה אמנותית.

רג'אסטן מצטיינת בעבודות אומנות מכל הסוגים: בובות לתיאטרון, מריונטות, עבודות רקמה ואפליקציה, ציורי מיניאטורות עדינות על נייר, משי ושיש ועבודות שיבוץ ופסיפס באבן ובזכוכית. זו חגיגה מתמשכת לעין ולכיס.

שער הכניסה המרכזי להודו היא מומבאי (בומביי). זו העיר הגדולה והחשובה בהודו. היא המרכז הכלכלי של המדינה. המגיע למומבאי יתרשם מיד מנהר האדם שמציף את רחובותיה והתנועה הסואנת היוצרת רושם של כאוס מוחלט. אולם מומבאי מציעה לתייר גנים מטופחים הצופים אל המפרץ, מוזיאון עשיר ובו אוסף מרשים של אמנות הודית וגם גלריה לאמנות מודרנית המציגה תערוכות מתחלפות של אמנים הודיים עכשוויים. היא מציעה בתי מלון מפוארים ומסעדות מצויינות לכל הטעמים (הודיות, סיניות, מערביות) והא נקודת התחלה נוחה לכל טיול בהודו כי ממנה יש טיסות סדירות לכל מקום בהודו ולשכת התיירות שלה מצטיינת ביעילותה.

דלהי, בירתה של הודו , היא עיר שבה חדש וישן מתערבבים. זו עיר עתיקה שבשוליה בנו הבריטים עיר חדשה, מתוכננת להפליא, שתשמש כבירתה של הודו. הבריטים בקשו לבנות עיר בירה שתתחרה בפארה וברושם של בנייני הממשל שלה בארמונות ובמונומנטים של הקיסרים המוגולים שמשלו בהודו לפני ההשתלטות הבריטית עליה. וכך, בצד אחד של העיר רחובות רחבים שבצידם משרדי ממשלה ומוסדות ציבור ובצד האחר של העיר סמטאות צרות ובהם שווקים המציעים הכל, בכל, מכל.

גם הנקודה היהודית אינה נפקדת מהודו. הקהילה היהודית העתיקה ביותר בהודו ישבה בקוצ'ין שבדרום. על פי המסורת היהודים הגיעו להודו לאחר חורבן בית המקדש בירושלים בשנת 70 לספירה וישבו בקוצ'ין כמעט כאלפיים שנה. במאה ה-16 הם בנו בית כנסת מפואר סמוך לארמונו של המהרג'ה שפרש עליהם את חסותו. בית הכנסת הפך כיום לאתר תיירות מרכזי בעיר. הוא שמור היטב אף על פי שבקוצ'ין נותרו רק יהודים ספורים. המקום מתפקד כמוזיאון, גובים בו דמי כניסה ולא מקפידים על כיסוי ראש, אך דורשים לחלוץ נעליים כדי לא לפגוע ברצפה העשויה אריחי חרסינה סינית, כל אריח בעיצוב מיוחד ושונה מהאחרים.

אחד האתרים המיוחדים ביותר בהודו והוא חובה לכל תייר, היא קאג'וראו ומקדשיה האירוטיים. מדובר בכפר נידח שהנסיכים ששלטו בו לפני כ-900 שנה בנו מקדשים רבים המצטיינים בקירותיהם המפוסלים בעיקר בפיסול אירוטי שאינו משאיר מקום רב לדמיון. יש הטוענים שהפיסול הזה נועד להמחיש את ה"קמה סוטרה" להמונים שאינם יודעים קרוא וכתוב. אך זו רק גרסא אחת של אינספור הסברים לפיסול האירוטי. סיור נינוח במקדשי קאג'וראו הוא חוויה אמנותית שרק הודו יכולה להציע כמוהה. התמונות מאד ריאליסטיות ומציגות נשים בפעולות יומיומיות של איפור, סידור התסרוקת וטיפול פדיקור. אולם גולת הכותרת הן התמונות האירוטיות המציגות בפיסול את כל התנוחות האפשריות (ואולי גם בלתי אפשריות) של מגעים מיניים בין גברים ונשים בזוגות, בשלשות או באורגיות המוניות שבהן משתתפים גם בעלי חיים. שפע הפרטים והתנוחות משאיר את המתבונן פעור פה נוכח התעוזה והדמיון המוצגים עד כדי גרימת מבוכה לחלק מהמתבוננים, כאילו פלשו לתחומם הפרטי והאינטימי ביותר.

גולת הכותרת של כל טיול בהודו היא אגרה. באגרה שוכן הטאג' מאהאל, מצבת קבר שהיא המנון לאהבה של קיסר לאשתו, אהבה שלא ידעה גבולות ולא דעכה לעולם. מדובר בקיסר המוגולי שה ג'יהאן ובאשתו מומטאז מאהאל. היא היתה אשתו השניה וכאשר נישאה לו כבר היתה בת 20, גיל מבוגר באותה עת. אולם הוא אהב אותה יותר מכל נשות ההרמון. אהבתם נמשכה 19 שנים עד שבכרעה ללדת את ילדם ה-14 היא מתה. הקיסר לא נכח לידה בעת מותה. הוא היה עסוק אז באחת ממלחמותיו ולא מחל לעצמו על כך עד סוף ימיו. הוא המשיך לחיות עוד 38 שנה לאחר מותה אך מעולם לא נשא אשה אחרת על פניה ואהבתו אליה נמשכה לעד. הוא סרב להינחם על מותה ובנה לכבודה את מצבת הקבר המפוארת ביותר בעולם – הטאג' מאהאל. 20 שנה נמשכו עבודות הבנייה והן הסתיימו כבר בערוב ימיו, שעה שבניו כבר היו בוגרים והחלו להיאבק ביניהם על הירושה. לבסוף הוא נכלא על ידי אחד מבניו במצודת אגרה הצופה אל הטאג' מאהאל. בקשתו היחידה היתה שיניחו לו לשבת על מרפסת המצודה הצופה אל קבר אשתו האהובה – הטאג' מאהאל. כך סיים את חייו.

מצודת אגרה היא אחד הארמונות המפוארים ביותר בהודו ובעולם. זו סימפוניה באדום ובלבן: באבן המקומית האדומה ובשיש לבן שהובא ממרחקים, בשילוב של גנים ומזרקות שגם אלהמברה שבספרד לא היתה מתביישת בהם.

אך את הודו האמיתית, הודו של האמונה בגלגול הנשמות, הודו של ההמונים, הודו של העם, ניתן לראות בוואראנאסי – העיר הקדושה על הגנגס. ואראנאסי היא המרכז הדתי החשוב ביותר בהודו, וכל הינדי מאמין מרגיש חובה לעצמו לבוא ולטבול במי הגנגס לפחות פעם בחייו. לאורך הנהר הגדול נבנו מדרגות שמאפשרות למאמינים לרדת למים בנוחיות רבה ולטבול במי הנהר. אולם לאורך הנהר לא רק טובלים, שם גם שורפים את המתים ומפזרים את אפרם בנהר. אין כבוד גדול מזה להינדים מאשר להישרף באחד מהמקומות המיועדים לכך על גדות הגנגס בוואראנאסי. שריפה על פי כללי הטקס עולה למשפחת הנפטר סכום השווה למשכורת חודשית ממוצעת, אך כמובן אפשר לשרוף את המתים במתקנים ממשלתיים שם הדבר נעשה בחינם. הגנגס משמש גם לכביסה ושאר צרכים. שיט לאורך חופיו השכם בבוקר בעת הזריחה מגלה בפני התייר את הודו האמיתית: המוני אנשים יורדים אל הנהר, טובלים, מתרחצים, מכבסים ו…

כאמור אין בהודו מחסור בבתי מלון טובים ומפוארים. אפשר לנוע בה בנוחיות רבה במוניות צמודות לכל היום ובטיסות. אולם, עצה קטנה – יש לבדוק כל חשבון בשבע עיניים ולסכם מחירו של כל שרות לפני מתן השירות, בעיקר כשמדובר בנהגי מוניות או טוקטוקים.

"הטעויות" הקטנות הן מעצבנות אך צריך לקחת הכל בפרופורציות הנכונות, בסך הכל מדובר בפרוטות במושגים שלנו. אסור לתת לדברים הללו שיעיבו על חווית הטיול וצריך לראות את הדברים כחלק מהמנטליות המקובלת בהודו ולכן כחלק מחווית האותנטיות של הטיול והמגע הבלתי אמצעי עם האוכלוסיה המקומית.