נתונים בסיסיים במספרים:

שם מלא: הרפובליקה של אוזבקיסטאן
אוכלוסייה: 25.2 מיליון נפש
צפיפות ממוצעת – 56 נפש לקמ"ר
שיעור יודעי קרוא וכתוב – 99%
בירה: טשקנט (2.3 מיליון נפש)
תושבים: 71 אחוז אוזבקים, שמונה אחוזים רוסים
שפות: אוזבקית, טג'יקית, פרסית
דת: 88 אחוז מוסלמים סונים, עשרה אחוז נוצרים
מבנה פוליטי– רפובליקה נשיאותית
עצמאות– 1 בספטמבר נשיא המדינה- איסלאם קרימוב (מאז 1990)

קבוצות אתניות עקריות:

אוזבקים – 80%
רוסים – 5.5%
טאג'יקים – 5%
קזחים – 3%
טטרים – 1.5%
אחרים – 2.5%

שפות עיקריות :

אוזבקית – 74%
רוסית – 5.5%
טג'קית – 5%
קזחית – 3%
קראקפלאק – 2.5%
טטרית – 1.5%

דתות :
מוסלמים – 88% (רובם סונים)
נוצרים אורתודוקסים – 9%
אחרים – 3%

גיאוגרפיה :

שטח – 447,400 קמ"ר
ההר הגבוה ביותר– 4,301 מ' מעל פני הים ( Adelunga Toghi )
משקעים ממוצעים – 100-300 מ"מ
אוצרות טבע עיקריים– אוזבקיסטן עשירה; גז, נפט, פחם, זהב, אורניום, כסף, נחושת, עופרת, אבץ וטונגסטן.

נתונים כלכליים :

תוצר מקומי גולמי: 5.8 מיליארד דולר
תמ"ג לנפש: 250 דולר
צמיחה שנתית: עשרה אחוזים
אינפלציה: 475 אחוז
ענפים עיקריים: כותנה, פירות וירקות, אורז וזהב
שותפות מסחריות עיקריות: מדינות חבר העמים

מיקומה הגיאוגרפי של אוזבקיסטן:

אוזבקיסטן גובלת בטורקמניסטן במערב, בקזחסטן בצפון ובמזרח, ובקירגיסטן, טג'יקיסטן ופלח קטנטן מאפגניסטן בדרום. זוהי ארץ שטוחה וחדגונית, ושטחה קרוב לזה של שווייץ, אך יותר משני שלישים מהמדינה, בעיקר במערב, הן ערבות ומדבר. את הגיוון היחיד מספקת הדלתא שבה נשפך נהר אמו-דאריה למה שנותר מימת אראל (Aral). במזרח נוטה אוזבקיסטן כלפי מעלה, לכיוון ההרים של שכנותיה, ומכאן יוצאים הנהרות המחיים את המדינה. הנהר הגדול ביותר במרכז אסיה, אמו-דאריה, מתווה את רוב הגבול עם טורקמניסטן ואפגניסטן. השטחים החקלאיים הפוריים ביותר (ומכאן שגם רוב האוכלוסייה) נמצאים במרווחים שבין ההרים, במישורי הסחף שלמרגלותיהם, ולגדות שלושת הנהרות הגדולים במדינה.

מספר מהפרויקטים שהחלו בעידן הסובייטי עדיין הורסים את המדינה. בשנות ה-60 החליטו הסובייטים להגביר את תפוקת הכותנה באוזבקיסטן באמצעות מערכת השקיה משופרת והסיטו את הנהרות הזורמים לימת אראל, בצפון המדינה. כתוצאה מכך איבדה הימה 75 אחוז מנפחה, ושטחה הצטמצם לכדי מחצית. תעשיית הדיג באזור נהרסה, האקלים השתנה (יש כאן פי ארבעה ימים ללא גשם מכפי שהיו בשנות ה-50), והמליחות הגדולה של האדמה והמים, נוסף על המשקעים הכימיים מייצור הכותנה, יצרו בעיות בריאות חמורות בקרב האוכלוסייה. גם החי והצומח באזור נהרסו. תוכניות ההשקיה בערבות של אוזבקיסטן הרסו אף הן את הקרקע, זיהמו את המים וגרמו לסחף, לצחיחות ולמליחות עצומים.

אקלים וטמפרטורות:

הטמפרטורות באוזבקיסטן משתנות מקצה לקצה – בלילה צונחת הטמפרטורה עד כדי 20 מעלות, וההבדלים בין האקלים במדבר ובהרים קיצוניים. לא יורד כאן הרבה גשם, פרט להרים – הגשם המועט שיורד ניתך בחודשים מרץ עד אפריל ואוקטובר עד נובמבר והופך את האדמה לבוץ. אזורי השפלה נעימים למדי ממאי עד תחילת יוני ומספטמבר עד תחילת אוקטובר. אמצע הקיץ חם להחריד, כשהטמפרטורות מגיעות ל-40 מעלות בטשקנט ול-50 מעלות בדרום אוזבקיסטן. בחורף (ינואר-פברואר), נעות הטמפרטורות במהלך היום בין מינוס 5 לבין עשר מעלות.

היסטוריה:

האזור שלאורך חלקו העילי של אמו-דאריה ושלאורך סיר-דאריה ויובליהם היה תמיד שונה ומופרד משאר חלקי מרכז אסיה. תושביו הם תושבי-קבע ולא נוודים, ודפוסי השימוש בקרקע והמבנים החברתיים לא השתנו הרבה מאז המאה השישית לפני הספירה ועד המאה ה-19. חבל ארץ זה היה חלק מכמה ממלכות פרסיות עתיקות מאוד. במאה הרביעית לפני הספירה עבר כאן אלכסנדר הגדול ונישא לבתו של השליט המקומי ליד סמרקנד. בימי שלטונה של אימפריית כושאן הובא הבודהיזם לאזור, ואילו דרך המשי קידמה למגעים של סחר ושל שלום עם העולם החיצון. עיירות רבות צמחו כאן, וחבל הארץ הפך עשיר מאוד.

במאה השישית שעטו הטורקים וכבשו את הערבות, והביאו עמם את האיסלאם ואת הכתב. כשהמשיכו הטורקים לכרי מרעה ירוקים יותר, שוב השתלטה פרס על האזור, עד שג'ינגס חאן וחייליו כבשו את המדינה כולה כרוח סערה. עם עלייתו של השליט האכזר טימור לנג במאה ה-14, שוב החלה אוזבקיסטן לשגשג, וסמרקנד הפכה לבירה מוסלמית נוצצת, בזכות טימור, שהיה גם פטרון האמנויות.

בתקופה זו לערך נטלו לעצמם כמה שבטים מונגוליים את השם אוזבקים; במאה ה-14 החלו לנוע דרומה, ולבסוף כבשו את האימפריה של טימור. ב-1510 כבר כבשו את האזור כולו, מאמו-דאריה עד סיר-דאריה, ושלטו בו מאז. בתחילת המאה ה-18 ביקש החאן מחיבה (Khiva) עזרה מפטר הגדול, הצאר הרוסי, בהגנה על ארצו כנגד הטורקמנים והקזחים, ובכך עורר את עניינה של רוסיה במרכז אסיה. עם זאת, עד שהחליטו הרוסים לשלוח צבא שיכבוש את חיבה, כבר לא נזקק החאן לעזרתם וטבח כמעט בכל הכוח הצבאי. פרט למספר היתקלויות משניות, התרחשה הפלישה הרוסית הגדולה רק ב-1839, בימיו של הצאר ניקולאי הראשון, ששאף למנוע את ההתפשטות הבריטית באזור, אך המשימה לא היתה הצלחה גדולה. 25 שנה לאחר מכן ביצעו הרוסים צעד רציני נוסף, וב-1875 כבר שלטו באזור כולו.

לאחר המהפכה הרוסית של 1917, הכריזו הבולשביקים על הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית האוטונומית של טורקסטן, למרות העובדה שרוב עמי מרכז אסיה לא הגדירו עצמכם כמדינה, אלא כקבוצה אתנית, טורקים או פרסים. באוקטובר 1924 הוכרז על עצמאותה של אוזבקיסטן, אך זו היתה עתידה לשנות את צורתה ואת גודלה פעמים רבות בעשורים הבאים. בכל הקשור לאוזבקים הכפריים התבטא השלטון הסובייטי בהלאמת חוותיהם ובהפיכתן לקולקטיבים, כמו גם במעבר חד לעיבוד כותנה, ואילו האינטליגנציה נפלה קורבן לטיהורים נוראיים.

התנועה האנטי קומוניסטית הרצינית הראשונה נוסדה ב-1989 במטרה לפתור בעיות באשר לגידול הכותנה ולאפשר את השימוש באוזבקית כשפה רשמית. למרות (ואולי בגלל) שהתנועה היתה פופולרית מאוד, היא לא הורשתה להשתתף בבחירות. אחרי ההפיכה במוסקבה ב-1991, הוכרז על עצמאותה של אוזבקיסטן, והמפלגה הקומוניסטית שינתה את שמה אך שימרה את המצע הקודם שלה בשלמותו. מנהיג המפלגה, קארימוב, מחזיק מאז בשלטון, בעיקר משום שקבוצות האופוזיציה לא הורשו עדיין להשתתף בבחירות. למעשה, מאז הכרזת העצמאות גבר כוחו וההתנגדות לו פחתה, בשל ההגבלות שהטיל על התנועה, על הפעילות הפוליטית ועל הפרסום, במסגרת של מדינת משטרה, עם איום מתמיד באלימות. רשמית, אוזבקיסטן היא דמוקרטיה רב מפלגתית, אבל במציאות משליט השלטון טרור על מפלגות האופוזיציה, עד שהן חדלות לפעול. בבחירות של 1995 היה קארימוב המועמד היחיד.

המדינה הייתה תמיד יותר מיושבת מהמדינות שסביבה שבעיקר היו מדינות נוודים. האזור היה חלק מהמדינה הפרסית העתיקה. אל האימפריה האכמנית (ACHAEMENID) פלש אלכסנדר הגדול במאה ה – 4 לפנה"ס. הוא נעצר בסמוך לסמרקנד ונישא לרוקסנה, בתו של המושל המקומי. דרך המשי לאורך התקופות השונות הביאה לשגשוג ופריחה במדינה. עם שקיעתה של הדרך מורגשת שוב ההשפעה הפרסית.

במאה ה- 6 לפנה"ס מגיעים לאזור "הטורקים המערביים" אשר נטמעים בדרך החיים המקומית. הערבים מביאים את האיסלאם ואת הכתב הערבי במאה ה – 8 אך הם מוצאים את מרכז אסיה גדולה ובלתי ניתנת לשליטה.

חזרה מחודשת אל פרס חלה בזמן שושלת SAMANID במאות ה 9-10. הבירה בוכרה הייתה מרכז אינטלקטואלי דתי ומסחרי מחודש. במאה ה – 11 ה CHAZNAVUDS נודדים לחלק הדרומי של האזור. באותו זמן TURKIC KHOREZMSHAHS שולט במרכז אסיה אולם זה נמשך זמן קצר עד להגעתו של ג'ינגס חאן. האזור הופך מרכזי שוב עם עלייתו של טימור הלוחם האגדי.

תרבות לבוש ומזון

כמה מהדוגמאות היפות והנועזות ביותר של אדריכלות דתית מוסלמית נמצאות בבוכרה, בחיבה ובייחוד בסמרקנד. רוב המסגדים העצומים, המינארטים, אחוזות הקבר והמנזרים מקורם בתקופת אימפריית טימור, ששליטיה אהבו מאוד פאר, הדר וזוהר. האמנות העממית של אוזבקיסטן התרכזה מאז ומתמיד בחפצים – בגדים, כלי נשק, תכשיטים, אריגה, רקמה ושטיחים – כל מה שמתאים לחיי נוודות למחצה. האיסלאם אוסר על ציור של כל יצור חי, כך שהאמנות המסורתית התפתחה בצורת קליגרפיה, כשהיא משלבת כתב ערבי וערבסקות, כמו גם גילוף דלתות ומחיצות. הציור זכה לתחייה תחת השלטון הסובייטי והפך ליציר כלאיים מסקרן של ריאליזם סוציאליסטי וחיקוי של מסורות עממיות – כמו, למשל, ציור של אוזבקים חייכניים בבית תה, כשברקע מתנשאות ארובות עתידניות אל קו הרקיע. הגברים האוזבקיים לובשים בדרך כלל בגדים בצבעים כהים, פרט לאבנט הססגוני שבו משתמשים המבוגרים לסגור את מעיליהם הארוכים. כולם כמעט חובשים דופי (dopy), כיפה מרובעת ושחורה, הרקומה בלבן. הנשים האוזבקיות אוהבות בגדים בוהקים בשלל צבעים, וחלקן לובשות שמלות עד הברכיים ומתחתן מכנסיים תואמים. צמה אחת או שתיים מעידות על אישה נשואה, וצמות רבות יותר – על רווקה. גבות מחוברות נחשבות לתו-פנים נאה ונחשק, וחלק מהנשים אף משרטטות את הגבות בעיפרון, להגברת הרושם. האוזבקית היא השפה הרשמית במדינה, אבל הרוסית היא עדיין שפת הממשל והאקדמיה, וגם הטג'יקית שגורה בפי תושבי סמרקנד ובוכרה.

האוכל במרכז אסיה דומה לאוכל המזרחי שלנו בשימוש באורז, בתיבול חריף, בירקות ובקטניות, ביוגורט ובבשרים בגריל. בצפון אוזבקיסטן כולל המטבח המקומי פלוב (תבשיל אורז, גזר, ובשר), קבב, איטריות ופסטה, תבשילי קדירה, מגוון לחמים ודברי מאפה, ואילו את המטבח של דרום אוזבקיסטן מאפיינים תיבול מעודן ומתוקים נהדרים. באוזבקיסטאן שותים בכל מקום . בכל מקום מצאיים תא ירוק או שחור. למרות המורשת המוסלמית תקופה סוביטית הישירא את החותם שלה , רוב האוזבקים שותים אלכוהול.

האוזבקים

מעט מאד נכתב על ההיסטוריה הקדומה של האוזבקים. ההיסטוריה הידועה מתחילה בין השנים 1313-40 תקופה בה שלט באזור לוחם ידוע, מצאצאיו של ג'ינגס חאן ושמו OZBEG (אוזבק) ואשר לוחמיו החלו לכנות את עצמם על שמו. האוזבקים נעים דרום מזרחה כשהם מתערבבים עם הטורקים ומאמצים את שפת ה TURKIC. אל אזור הנהר סיר-דאריה הם מגיעים באמצע המאה ה – 15. כשהם מקבלים את מרותו של השייח' מוחמד שייבני. בשנת 1510 כל השטח שבין אמו-דריה ו סיר-דריה שייך לאוזבקים כשהם שולטים במדינה בעיקר מבוכרה ומאזור חיבה.

אחרון השליטים האוזבקים (והגדול ביותר) ה – SHAYBANID KHANS היה עבדולה ה – 2 בין השנים 1538-98 האחראי גם על הארכיטקטורה הנפלאה של בוכרה.

מאוחר יותר שולטים באזור ה ASTRAKHANIDS כמעט עד סוף המאה ה – 18. בשנת 1785 שולט באזור האמיר של בוכרה, מאסים שה-מוראד ובתחילת המאה ה – 19 כל אחת מהערים המרכזיות, חיבה, בוכרה וקוקאנד הנן עצמאיות ושולטות על סביבתן.

התקופה הרוסית

בתחילת המאה ה – 18 מציעה העיר חיבה לפיטר הגדול מרוסיה הצעה: לעזור לה כנגד ניסיונות הכיבוש של טורקמנים ושבטים קזקים. זוהי המעורבות הראשונה של רוסיה במרכז אסיה. תאבונו של פיטר גדל כשנוכח בפוטנציאל המסחרי של חיבה, בדרך הארוכה בואכה הודו, כמו גם מהשמועות על מציאת זהב באזור נהר אמו-דריה. ברגע האחרון (1717) התחרט ה"חאן" של חיבה והוציא להורג את כל החיילים הרוסיים אשר באו לעזור לו. ההתלהבות הרוסית נעצרה וחוזרת בהדרגה בעיקר בקשרי מסחר (בוכרה) – כותנה תמורת טקסטיל וחפצים שונים. שוק העבדים בבוכרה וחיבה משמש גם כתירוץ טוב לרוסים להגיע לאזור. בשנת 1839 הצאר ניקולי הראשון שולח "משלחת מחקר" לאזור, בעיקר כדי להתחקות אחר תנועת האנגלים אשר באותן שנים משתלטים על אפגניסטן. 25 שנים מאחור יותר, כאשר הרוסים מאוחדים סוף סוף, "נופלות" הערים טשקנט (1865) בוכרה (1868) וחיבה (1873) לידיהם והשליטה הרוסית מושלמת באיזור. הקשר בין אוזבק ואוזבקיסטאן הינו בעצם קשר שיצרו הסובייטים. לאחר המהפכה הרוסית של 1917/18 מחלקים הבולשביקים את המדינה על פי קבוצות אתניות ולפתע יש לאוזבקים שטח ארץ משלהם (1924). השינוי העיקרי שחל במדינה מאותה שנה היה המעבר האינטנסיבי לחקלאות ובעיקר לכותנה. האינטלגנציה האוזבקית הוגלתה ובאזור נותר העם הפשוט והעני שגם הגלסנוסט של שנות ה – 80 לא שינה את אורחות חייו בצורה קיצונית.

עצמאות

בשנת 1989 נערכת בטשקנט אסיפה המונית אשר קוראת בפעם הראשונה לעצמאות מבחינת השפה והכלכלה. בשלב זה, עדיין אין קריאה לעצמאות כוללת ורק בבחירות של פברואר 1990 נבחר איסלאם קארימוב לנשיא החדש של מדינת אוזבקיסטאן. ב -31 באוגוסט 1991 מוכרזת עצמאות המדינה. בדצמבר 1991 מתקיימות הבחירות הראשונות לנשיאות, וקארימוב זוכה ב – 86% מהקולות. קבוצות אופוזיציוניות קטנות כולל מפלגת האיסלם לא מורשות לקחת חלק בשלטון מרכזי. מספר מעשי רצח שאירעו בין השנים 1992-93 כנגד קבוצת האופוזיציה הגדולה BIRLIK נתנו תירוץ לקארימוב לחזק את שלטונו ואת כוחה של המשטרה ורבים ממתנגדי השלטון מושמים במעצר או נעלמים. כיום רוב מתנגדי השלטון חיים בגלות – בעיקר במוסקבה. בבחירות של דצמבר 94 ואח"כ במרץ 95 הוארך שלטונו של קארימוב עד שנת 2000. עם שכנים שבהם עולה ומתפתח הפונדמנטליזם הערבי/איסלמי אין פלא כי קארימוב אימץ את סגנון שלטונו של טימור כולל החלפת פסלו של קארל מארכס בכיכר המרכזית של טשקנט.

רחובות רבים שינו את שמם מאז קבלת העצמאות. הכתב הקירילי נמחק כמעט לגמרי מכל מקום אפשרי. ביחד עם זאת – תושבים רבים כולל נהגי מוניות ועל גבי מפות רבות עדיין ניתן לראות ולשמוע את השמות הישנים.

גיאוגרפיה

שטח המדינה: 447,400 קמ"ר – (כגודלה של שבדיה) והיא המאוכלסת ביותר מבין מדינות מרכז אסיה. כשני שליש משטח המדינה הינם שטוחים – מדבר ורמת USTYURT. במערב המדינה משתרע מדבר קיזילקום – המדבר האדום. שארית זרימתו של נהר האמו-דריה מגיעה באזור זה לאגם אורל. מזרח המדינה הינו גבוה בהרבה; אזור טשקנט גובל בהרי קירגיסטאן עם המשך עד לרכס טייאן שייאן ואילו אזור סמרקנד גובל ברכס פאמיר הידוע. כל הנהרות הגדולים של מרכז אסיה מקורם באזור זה כולל הנהר הגדול אמו-דריה. רוב הנהרות מנוצלים בצורה מסיבית לחקלאות – בעיקר עבור שטחי כותנה.

ממשל

בהתאם לחוקה של דצמבר 1992, הנשיא הנבחר לתקופה של 5 שנים הינו ראש המדינה המוגדרת כרפובליקה. הנשיא יכול להתמנות עד 2 תקופות שלטון רצופות. הנשיא ממנה את הקבינט (ממשלה) הדרוש אישור חוקתי. הערכאה העליונה (למעט הנשיא) הינו גוף נבחרים של 150 איש הממונים ל – 5 שנים אולם הנשיא רשאי לפזרם ללא כל הודעה מוקדמת. מבחינה אדמיניסטרטיבית – מחולקת המדינה ל – 12 מחוזות (VILOYATI). למרות הגדרת המדינה כרפובליקה דמוקרטית – השלטון הינו בעצם דיקטטורי מרכזי לכל דבר.

בטחון סוציאלי מובטח לכל אזרחי המדינה כחלק מהיותם נתינים של כל אחד מהמרכזים האורבניים של המדינה (MAHALLAHS) . מרכזים אלו מפקחים פיקוח הדוק ביותר על כל אחד מהאזרחים הנולדים בתחומם, כולל נישואים, עבודה, דירה – ואפילו לוויות.

כלכלה

כלכלתה של אוזבקיסטאן מושתת על שני יסודות: חקלאות (בעיקר כותנה) וגידולים חצי מדבריים נוספים, וכן סחר. כל זאת למרות הפיתוח התעשייתי המואץ בשנים האחרונות סביב לטשקנט, סמרקנד, בוכרה ועמק פרגנה. בעמק גם הרבה בתי החרושת המעבדים משי. המערב הצחיח משמש בעיקר לגידול בעלי חיים כגון כבשי ה- KARAKUL באזור בוכרה. אוזבקיסטאן ניצבת במקום ה – 8 בעולם בייצור זהב – כ 65 טון בשנה, בעיקר באזור מדבר קאזילקום. בנוסף יש במדינה פחם, גאז טבעי, נפט ואורניום.

12% משטחה של המדינה הינו יערות אך עדיין יש צורך בייבוא של עצים ונייר. החשמל מסופק ברובו באמצעות תחנות הידרו-אלקטריות מיושנות. הייבוא גדול ועיקרו מוצרי חשמל, מכונות שונות, חומרי בניין, אוכל ושמן. עיקר הכסף הזר המגיע מהכותנה ומהזהב מוצא על אוכל ומוצרי צריכה בסיסיים, דלק וחלקי חילוף. 4/5 מהמסחר של המדינה הוא עם מדינות חבר העמים לשעבר. קיים סכסוך מתמשך על מכירת כותנה לרוסיה; לטענת האוזבקים, הרוסים קונים מהם את הכותנה בזול, ממחזרים אותה ומוכרים ביוקר ולכן בשנים האחרונות נמנעת אוזבקיסטאן ממכירת כותנה לרוסים.

משנת 1993 מעודדת המדינה השקעות זרות במדינה, כולל רכישת מניות במפעלים מקומיים, אך המגמה הינה איטית ועדיין אינה מורגשת. המכשול העיקרי – בירוקרטיה. הקפיצה המיוחלת בכלכלת המדינה עדיין לא הגיעה. שטחים רבים של כותנה הוסבו בשנים האחרונות לשטחי מזרע ודגניים שונים. כדי להיחלץ ממעגל הכספים של ברה"מ לשעבר, הומצא במדינה המטבע המקומי SUM (1994) אך עדיין האינפלציה דוהרת והמסחר והכלכלה אינם יציבים. גם השקעות גדולות של זהב בבנקים שוויצרים לא ייצבו עדיין את הכלכלה ואת המטבע המקומי. האו"ם מציין את אוזבקיסטאן כאחת מהמדינות העניות בעולם עם הכנסה חודשית לגולגולת של פחות מ – 50 $.

אוכלוסייה

בשנת 2001 היו במדינה 24.4 מיליון איש על פי החלוקה הבאה: אוזבקים 71%, רוסים 8%, טאג'יקים 5%, קאזקים 4%, טאטרים 3%. 200,000 ערבים.

40% הינם עירוניים, ו – 60% כפריים. 88% מוסלמים, 10% נוצרים. בטשקנט חיים 2.3 מיליון תושבים. בסמרקנד – 400,000 בוכרה 250,000 ובעיר פרגנה 193,000. למשפחה כפרית ממוצעת יש 10 ילדים. מעל מחצית האוכלוסייה הינה מתחת לגיל 15.

אתרים

טשקנט

בירת אוזבקיסטן, שהיתה בעבר העיר הרביעית בגודלה בברית המועצות, היא לבו של מרכז אסיה וצומת התחבורה שאליו מגיעות הטיסות הרבות ביותר באזור. ובכל זאת, אין היא יעד תיירותי יפה. בעקבות רעידת אדמה חזקה מאוד ב-1966, ו'הודות' להתלהבות הרבה של המתכננים הסובייטיים, לא נותר כאן הרבה מ-2,000 שנות ההיסטוריה של העיר. רוב המבקרים בעיר מסכימים שטשקנט היא העיר הסובייטית ביותר באופייה במרכז אסיה, ורבים מהסלאבים המתגוררים באזור, שלא מוכנים או לא יכולים לחזור למולדתם, מעדיפים את הבטחון התרבותי היחסי של העיר הזאת, שכן מחצית מתושביה דוברי רוסית (גם אם אינם רוסים).

סמרקנד

אין שם שמזכיר את הרומנטיקה של דרך המשי יותר מסמרקנד. לרוב האנשים זו עיר מיתולוגית כמו אטלנטיס או מרוחקת ואגדית כמו טימבוקטו. המציאות, כרגיל, קצת אחרת – מחוץ למרכז העתיק משתרעת עיר סובייטית אפורה וחסרת עניין – ועם זאת יפעילו עליכם את קסמיהם בעיר העתיקה האתרים הנהדרים והגדולים מתקופת טימור לנג, הבזאר בשלל צבעים מרהיבים וההיסטוריה הארוכה והעשירה של העיר.
את רוב מוקדי העניין היפים של סמרקנד בנו טימור, נכדו אולוחבק (Ulughbek) והשאיבאנידים האוזבקיים; כל אלה הפכו את העיר למוקד הכלכלי, התרבותי והאינטלקטואלי של מרכז אסיה במאות ה-14-15. כמעט כל האתרים המעניינים נמצאים בעיר העתיקה צרובת השמש, שנותרה בדיוק כפי שהיתה מאז אותה תקופה.

היהלום שבכתר ואחד המראות המרשימים ביותר במרכז אסיה הוא הרג'יסטן (Registan), מקבץ של בתי ספר מלכותיים ומשופעים בעיטורים, ובהם עומס-יתר של אריחים, פסיפסים תכלכלים ומרחבים עצומים, שמידותיהם מושלמות. מסגד ביבי-חאנים (Bibi-Khanym) העצום שבסמוך הוא מבנה איתן ומעוצב. כיום הוא הרוס, אך בעבר היה פנינת האימפריה שהקים כאן טימור. עם זאת נפל המסגד קורבן לפארו הרב, שכן בעבר היה אחד המסגדים הגדולים ביותר בעולם המוסלמי, ובו שוכללו שיטות הבנייה החדשניות-דאז עד קצה גבול היכולת; המסגד, שהתפורר במשך מאות בשנים, התמוטט לבסוף ברעידת האדמה של 1897.
האתר המרגש ביותר בסמרקנד הוא שאני-זינדה (Shahi-Zinda), רחוב ובו קבריהם של טימור ואולוחבק ושל בני משפחתם ויקיריהם, כולל קברו של אחד מבני-דודיו הנכבדים של הנביא מוחמד, כך לפחות טוענים. למרות שחזותם הושחתה בשל קופסאות התרומות, הקברים מעוטרים עדיין בכמה מאריחי המיוליקה (טכניקת זיגוג מיוחדת) היפים ביותר בעיר. מופע הבידור מספר אחת בעיר הוא הבזאר המרכזי סביב מסגד ביבי-חאנים. שוק האיכרים הססגוני והסואן הוא ממש מגדל בבל, מלא שמלות ורדידים, כובעים וטורבנים, ויש בו נציגות כמעט לכל קבוצה אתנית שקיימת באזור.

בוכרה

בוכרה, על ההיסטוריה בת 1,000 השנים שלה ומרכז העיר העתיקה שלא השתנתה הרבה זה 200 שנה, היא אחד המקומות הטובים ביותר במרכז אסיה שתוכלו להתוודע בהם לטורקסטן שלפני הכיבוש הרוסי. אחרי הפסיפסים המפוארים של סמרקנד, צבעי החום של בוכרה לא ממש מלהיבים ממבט ראשון, אך כיוון שרוב חלקיו של מרכז העיר הם שמורה אדריכלית – וכוללים מבצר מלוכה איתן, הרבה בתי ספר לשעבר וכמה מרחצאות עתיקים ושרידים למכלול השוק העצום – מי מתלונן על המחסור בצבעים?

בעיר יש יותר מ-140 מבנים מוגנים, והפנינים העיקריות מביניהם הן לאבי-האוז (Labi-hauz), כיכר מהמאה ה-17 שנבנתה סביב בריכה; שלושה בזארים מקורים; מינארט קאלאן (Kalan) מהמאה ה-12, צריח בגובה 47 מ' שהיה בעבר הבניין הגבוה ביותר באסיה; והמאוזוליאום לאיסמעיל סאמאני (Ismail Samani), המבנה העתיק ביותר בעיר (הושלם בסביבות 905) ואחד היפים ביותר במרכז אסיה.

למרות שעיצובים מסוימים של שטיחים מקורם כאן, הרי השטיחים המפורסמים של בוכרה, שזוכים להערכה רבה כל-כך במערב, מיוצרים למעשה בטורקמניסטן, שהיתה בעבר חלק מהחאן הבוכרי. כאן אמנם לא מייצרים שטיחים מרהיבים, אך המקומיים נחמדים הרבה יותר מתושבי סמרקנד וטשקנט, וזו סיבה טובה לבקר בעיר, לא פחות מהאתרים עצמם.

מבוכרה מתחילה מסילת רכבת הנמשכת מכאן לסמרקנד (שש שעות), לטשקנט (12 שעות) ולנוקוס (Nukus; 20 שעות), ויש גם רכבת שבועית לאלמאטי שבקזחסטן. אל טשקנט ניתן להגיע גם באוטובוס או בטיסה (שעתיים).

חיבה

האגדה מספרת, שחיבה נוצרה כששם, בנו של נוח, גילה כאן באר. העיירה היתה קיימת, ללא כל ספק, כבר במאה השמינית, כמבצר משני וכתחנת סחר על אחד מנתיבי דרך המשי, נתיב שהוביל לים הכספי ולוולגה. בתחילת המאה ה-16 הפכה חיבה לבירת האימפריה הטימורית, לשוק עבדים סואן ולמרכזה של נסיכות, ונותרה במעמדה זה במהלך 300 השנים הבאות. עד שרוסיה כבשה לבסוף את האזור מהטימורים במאה ה-19, חששו אפילו האמיצים שבלוחמים ממפגש עם אנשי השבט האכזריים הללו בטריטוריה המדברית שלהם. כיום, חיבה היא מקום נעים ושליו. היא מרוחקת 35 ק"מ מצפון מערב לאורגנץ' (Urgench) – עיר משמימה שהעניקה לעולם את האלגברה – ולא תראו כאן כל דבר מפחיד, אלא רק גידולי כותנה ועצי פרי.
חיבה של היום היא עיר מוזרה למדי. הלב העתיק שלה, בניגוד לזה של רוב הערים במרכז אסיה, נשתמר כולו – אך הוא נקי ומעוקר כל-כך, עד שכל החיים נסחטו מתוכו. למרות ערב רב של מסגדים, קברים, ארמונות ובתי ספר, יהיה עליכם להפעיל את דמיונכם כדי לחוש את האווירה הסואנת שהיתה כאן. עם זאת, ההפתעה שמספקת חיבה, אחרי הכחול של סמרקנד והחום של בוכרה, הוא השימוש באריחי טורקיז, ולפחות חלקים מאיצ'ון קאלה (Ichon Qala) – העיר העתיקה המוקפת חומה – נותרו מלאי חיים.
הבקרים והערבים הם הזמנים הטובים ביותר לטיול בחיבה, ועם האתרים החשובים כאן נמנים מינארט קאלטה מינור (Kalta Minor minaret); מבצר קוחנה ארק (Kukhna Ark; 218) עמודי העץ של מסגד ג'ומה (Juma); ארמון טוש-חובלי (Tosh-Khovli) המעוטר להפליא; איסלום-חוג'ה מדרסה (Islom-Huja Medressa) והמינארט דמוי המגדלור שלו; והמאוזוליאום לפאחלאבון מחמוד (Pahlavon Mahmud).

שאכריסאבז

עיירה קטנה ולא-רוסית זו (Shakhrisabz, 90 ) ק"מ מדרום לסמרקנד, לא תיראה לכם מיוחדת, עד שתיתקלו בשרידים הפזורים ברחובות הצדדיים. זוהי עיירת הולדתו של טימור, ובעבר האפילה ככל הנראה על סמרקנד. כיום לא נותר הרבה מארמון אק-סאראי (Ak-Saray) של טימור, פרט לכניסה העצומה, 40 מ' גובהה, המכוסה בפסיפסים מרהיבים שנראים כמו עבודת רקמה, בכחול, בלבן ובזהב. עם זאת, קשה לדמיין כיצד נראו בעבר שאר חלקיו של ארמון-הקיץ המפואר הזה. כך גם באשר לדורוסיאדאט (Dorussiadat – 'מושב הכוח והעוצמה'), שהיה ככל הנראה אף מפואר יותר מהארמון. מוקדי עניין נוספים הם קברי אבותיו של טימור, מסגד קוק-גומבאז (Kok-Gumbaz) הענק והקריפטה של טימור, שיועדה להיות מקום הקבורה שלו אך כיום שמורים בה שרידיהן של שתי גופות בלתי מזוהות.

אוזבקיסטן – דרך המשי

מסע דרך המשי התחיל בסין, משם דרך מעברים קשים שהיו חסומים ברובם בתקופת החורף, חצה את רכסי הרי ההימליה ופמיר בשלושה נתיבים שונים, שהתאחדו כולם במישורי המדבריות הגדולים של מרכז אסיה, באגור עמק פרגנה הנמצא מזרחית לטשקנט. התחנות הבאות של בוכרה וסמרקנד היו למעשה "אמצע הדרך" ובהן מרבית השיירות החליפו מובילים וסחורות. משם המשיכו השיירות את דרכן מערבה לכיוון חופי הים התיכון, תוך שהן מתפצלות שנית לשתי דרכים עיקריות, האחת- לכיוון דרום, דרך בגדד, והשניה – לכיוון צפון ודרך תורכיה הגיעה ליעדה במדינות אירופה.

המסלול היה דו כיווני כשהשיירות המגיעות מהמזרח מביאות איתן למערב בדי משי, תבלינים, צמחי מרפא, תה, בשמים וכלי קרמיקה. הסחורות החליפו ידיים וחזרו למזרח כשהן נושאות זהב, כסף, שנהב, סוסים גזעיים, כלי חרסינה ופורצלן, ויין.

דרך המסחר שאינה אגדה קישרה בין שתי תרבויות גדולות, האחת במזרח והשניה לאורך חופי הים-התיכון במערב. עדויות על דרך מסחר זו קיימות כבר במאה השלישית לפני הספירה. הדרך זכתה לתאוצה רצינית בתקופת שלטון הרומאים, אוהבי "החיים הטובים", שפיתחו את ענפי בדי המשי והבשמים. סיומה ה"רשמי" של דרך המשי בא במאה ה- 19, עם השתלטות הרוסים על מדינות מרכז אסיה.

לאורך המסע, שנמשך בדרך כלל כ-200 ימים, חצו שיירות של בהמות, גמלים וסוסים אזורים גאוגרפים נרחבים, כשהם נחים בין מסע-יום למשנהו בתחנות מיוחדות – קרוואנים של סראי, שסיפקו להם אירוח ובטחון מפני שודדי הדרכים, ששלטו בחלקים נרחבים של הדרך. תרומתן הגדולה ביותר של שיירות המסחר הייתה לא רק במוצרים עצמם, אלא חילופי ידע והעשרת הידע בין התרבויות המפותחות והשונות כל-כך, הדתות (מהנצרות לבודהיזם ליהדות ועד האיסלם), פילוסופיות החיים השונות, תרבויות המוסיקה השונות, שירה, ספרות, מחול ורעיונות טכנולוגיים.

אלכסנדר מוקדון

אלכסנדר מוקדון המכונה "הגדול" היה בנם של פיליפוס השני ושל הנסיכה היוונית אולימפוס. מנעוריו בלט בכישרונותיו. הפילוסוף היווני הגדול אריסטו למדו מדעים שונים ואת תורת המדיניות. אריסטו השפיע על אלכסנדר הן על אורח מחשבתו והן על אופיו. את תורת הצבא למד מפי שני מצביאים מקדונים.

אלכסנדר עמד בראש חייל הפרשים של ארצו בעת שאביו ניצח ברית של ערי מדינה יווניות בשנת 338 לפנה"ס. בשנת 336 לפנה"ס בהיותו בן 20 נרצח אביו ואלכסנדר עלה לכס המלוכה. הוא היה בעל אישיות מרשימה , אשר קסמו האישי השאיר את רישומו עד היום. הוא לא רק היה נאה ואמיץ , אלא גם אחד המפקדים הגדולים שידע העולם. הוא היה בעל דמיון , בעל שאר רוח , התלהבות גדולה ואהבה של שירה יפה וסיפורי גבורה.

דמותו של אלכסנדר מוקדון תופסת מקום באגדות וכיום מצויות מטבעות שעליהן מוטבעות פניו ומצויים פסלים רבים הנושאים את דיוקנו. אלכסנדר מת בבבל בהיותו בן 33 שנה.

המסע למזרח

אסיה הקטנה

הנחיתה עברה בשלום והצי הפרסי החזק לא הפריע לה משום מה. אלכסנדר התחיל להתקדם לפנים חצי האי ונפגש עם הצבא הפרסי בקרב גרניקוס. לאחר שהביס את הצבא הפרסי בקרב, השתמש אלכסנדר בניצחונו על מנת לבסס את שלטונו באסיה הקטנה. יש לזכור שאסיה הקטנה לא היתה ישות אחת כמו היום, אלא הורכבה מפרובינציות שונות , שבאחדות מהן התרבות היוונית היתה מושרשת היטב. ניתן לציין את איוניה ובמידה פחותה יותר את קאריה כבעלות קשר חזק לתרבות היוונית. חלק מהערים היווניות ראו בו משחרר מהעול הפרסי וחלק , כמו הליקרנסוס התנגדו לו והיה צורך להטיל עליהן מצור. זה נמשך עד החורף, תוך כדי שהוא מנסה להשאיר ערוף בטוח להמשך המסע.

המשך המסע באסיה
לאחר תבוסת הפרסים בקרב גאוגמלה אלכסנדר הגדול יצא בעקבות דריווש על מנת לשבות אותו או להורגו, אך דריווש כאמור נרצח. אלכסנדר לא הסתפק בשטחים שכבש, אלא רצה להגיע לגבולות האויקומנה, הארץ הנושבת בפי היוונים. לכן הוא המשיך במסעו לאסיה תוך כדי שהוא מתקדם ליד הים הקאספי ונכנס לבקטריה (אפגניסטן) של היום וסוגדיאנה (פקיסטן של היום). הבעיה באיזורים האלו היתה – העדר שלטון מרכזי שניתן להביסו בקרב בודד ולכן הכיבוש לקח זמן רב יותר. אלכסנדר פיצל את צבאו על מנת להשטלת על יותר שטח. המרידות המקומיות לא הצליחו לעוצרו והוא הגיע עד הודו.

הודו וחזרה לבבל

אלכסנדר נכנס להודו ונתקל כאן באחד מכלי הנשק האימתנים של התקופה – פיל המלחמה. בקרב הידספס הוא ניצח את פורוס והתקדם פנימה לתוך תת היבשת ההודית. בשלב זה חייליו סירבו להתקדם והוא נאלץ לחזור. את הצי ברשותו של נארכוס הוא שלח בדרך היום מהאוקיאנוס ההודי למפרץ הפרסי, ואילו בעצמו עם עיקר הכח עבר בדרך היבשתית. הבחירה היתה גרוע כי הוא נכנס למדבר גרוסיה , שחשב שהוא קטן יותר. הרבה מאד אנשים מתו. האבדות במדבר היו גדולות יותר מאשר בכל קרבותיו גם יחד. חשוב לציין שהוא לא הגיע ללב הודו, אלא רק לקצה הגובל עם פקיסטן של היום. חלק מהחוקרים טוענים שהוא בכלל לא נכנס לשטח של הודו המודרנית. הבלבול נובע מהעובדה, שפקיסטן לא היתה קיממת עד אמצע המאה ה-20 וכל האיזור היה מוכר כהודו.

המורשת

עלייתו של אלכסנדר מוקדון פתחה את התקופה ההלניסטית, והתרבות היוונית נפוצה בכל אסיה הקטנה והמזרח התיכון עם השפעות זניחות יחסית על פרס ואסיה המרכזית, היות והשלטון היווני היה קצר מועד באיזורים האלה.

לאחר מותו פרדיקס התמנה לעוצר, אך לא הצליח לשמור על אחדות האימפריה והיא התפרקה. כל מצביא תפס את מה שיכול וכך נפתחה תקופת הדיאדוכים.

מילון מילים אוזבקיות

איבאן – פוטאל עם נישה או מרפסת חיצונית מקורה על עמודי עץ.

אקא – פניה אל מבוגר.

אקסאקאל – המבוגר בשבט, האחראי על חלק מהשכונה בבוכרה

ארק– מבצר עירוני, מקום מושבו ומגוריו של השלטון המקומי

איצקארי – החלק הפנימי הנשי של הבית

באלאחנה – תוספת בניה מעל הבית

גאזל – ביטוי לירי בשירה מזרחית

גומבאז – כיפה, תיקרה בצורה של כיפה, כיפה של מאוזולאום

דיבאנבאגי – בעל תפקיד האחראי על הוצאה להורג

דיבאן -חלק פנימי הבית

חאקים – חאכם, רופא

מדרסה – בית מדרש דתי גבוה ללימודי קוראן

מצאט – מיבנה לתפילה אצל המוסלמים

מאחמנחאטה – חדר האורחים

מינרט – מגדל, ממנו המואזין מזמין את המאמינים לתפילה

מינבר – חלק מוגבה בתוך אולם המיסגד, ממנו נושא האימאם דרשה.

מאחאלה – חלק מהישוב, מס' בתים או רחוב.

מיחראב – גומחה בכיוון מכה , כיוון התפילה

מואזין – משרת במסגד, מזמין לתפילה

טאנדיר – תנור לאפיית לחם

טאבצ'אן – במת ישיבה, על פי המסורת לאכילה או שתיית תה . יש להשיל נעליים בעליה עליו

ביבליוגרפיה

Central Asia – Lonley Planet

בעקבות אלכסנדר הגדול – מסע מיוון לאסיה – מייקל ווד – הוצאה לאור של הד ארצי.

http://www.haolam.co.il/dest/destWG2.asp?id=3676

https://www.cia.gov/library/publications/the-world-factbook/geos/uz.html

http://www.gov.uz.com

http://www.uzreport.com

http://www.wunderground.com

Respublika Uzbekistan – מדריך אנציקלופדי

תפוצות מזרח אירופה – בעריכת יעקוב צור פרק על יהדות בוכרה מאת מיכאל זנד דף 143

פרקים בתולדות הערבים והאיסלאם – בעריכת חוה לצרוס-יפה, הוצאת ספרים רשפים.

דרכי הבשמים – רצף מאמרים בעריכת עזרא אוריון ואבנר גורן הוצאת רשות העתיקות- 2000