18.11.17, יום שבת – טיסת 6765 CX להונג קונג (12:45 – 05:15)
19.11.17, יום ראשון – נחיתה בהונג קונג בשעה 5:15. נסיעה למלון לארוחת בוקר.
9:00 – 14:00 – סיור בהונג קונג – פסגת הר ויקטוריה, מפרץ Repulse, Aberdeen. הונג קונג היא אחד משני האזורים המנהליים המיוחדים ברפובליקה העממית של סין (השני הוא מקאו). פירוש השם הונג קונג הוא "הנמל הריחני". הונג קונג הייתה מושבה בריטית עד 1 ביולי 1997, כאשר הושבה לשלטון סין, לפי הסכם מדיני. תחת המדיניות של "מדינה אחת, שתי שיטות", נהנית הונג קונג ממידה רבה של אוטונומיה תחת השלטון הסיני. היא ממשיכה לקיים מערכת משפט, מטבע, מכס והגירה משלה, כמו גם נהיגה בצד שמאל של הכביש, כמקובל במושבות בריטיות. רק מערכת ההגנה הצבאית והיחסים הדיפלומטיים, נתונים תחת חסות הממשלה המרכזית בבייג'ינג.
הונג קונג מורכבת מהאי הונג קונג, קאולון והטריטוריות החדשות. חצי האי קאולון מחובר לטריטוריות החדשות בצפון, המתחברות לשטח סין מעבר לנהר סאם צ'אן. שטח הונג קונג כולל 236 איים קטנים, שהגדול בהם הוא לנטאו, והשני בגודלו והמאוכלס ביותר הוא האי הונג קונג. האי הזעיר אפ ליי צ'או שליד נמל אברדין נחשב לאי השני בעולם בצפיפות אוכלוסייתו (שני לאיון סנטה קרוז שבקולומביה). להונג קונג כלכלה משגשגת, אחת החופשיות ביותר בעולם, המבוססת במידה רבה על סחר בינלאומי. למרות היותה אי קטן בגודלו, הונג קונג תופסת את המקום העשירי בעולם בהיקף הסחר שלה ומהווה את מרכז הבנקאות ה-11 בגודלו בעולם. המטבע בהונג קונג הוא דולר הונג קונגי.
פסגת ויקטוריה (Victoria Peak) – יצאנו מהמלון בקאולון אל פסגת הר ויקטוריה (552 מטרים) באי הונג קונג. חלק מהדרך עברנו במנהרה מתחת לפני הים. הדרך לפסגה מתפתלת בין שכונות של גורדי שחקים ויער טרופי, ובפיתולי הדרך נשקף נוף מקסים של הים, האיים והמפרצים. מהפסגה אפשר לראות את קו הרקיע של העיר ואת נמל ויקטוריה. באזור התצפית יש מוזיאונים, מרכז קניות ושפע של מסעדות. מזג האוויר הערפילי והעייפות הרבה פגמו בהתרשמות, אבל ללא ספק, המקום מדהים. מהפסגה נסענו למפרץ Repulse. חוף הרחצה של המפרץ הוא הפופולרי ביותר בהונג קונג ובסופי שבוע פוקדים אותו המוני אדם. לצד כל המלונות היוקרתיים נמצא החוף הנעים. הנסיעה למפרץ היא אחת הדרכים היפות והמפותלות על האי הונג קונג. את הסיור סיימנו באברדין.
Aberdeen – עיר נמל הנמצאת בחוף הדרומי של האי הונג קונג ומולה ממוקם הכפר הצף. עלינו על סירת עץ סינית ושטנו בין סירות הדיג, מסעדות צפות ובתי הכפר. את הסיור סיימנו ליד פסלו המוזהב של הפרח הלאומי של הונג קונג, פרח עץ הבוהיניה, שהתגלה לראשונה בטריטוריה של הונג קונג (הפרח בעל חמשת עלי הכותרת נמצא גם במרכז הדגל של הונג קונג ומציין את ההרמוניה בין המשטר הנהוג בהונג קונג למשטר הנהוג בשאר הרפובליקה). בשעה 14:00 חזרנו למלון בקאולון, קבלנו את החדרים, וצנחנו על המיטות. בערב יצאנו לאכול, לראות את "מופע האורות" על המפרץ ולטייל בשווקים המקומיים.
20.11.17, יום שני – בוקר חופשי לטיולים. מהצהריים – סיור בגן Nan Lian, במתחם Chi Lin Nunnery, ובשוק הציפורים והפרחים. בשעה 21:30 – המראה לאוקלנד בטיסת 113 CX.
בבוקר יצאו מרבית חברי הקבוצה לטיול רגלי למקדש Sik Sik Yuen Wong Tai Sin, שנחשב לאחד המקדשים המתויירים והחשובים בחצי האי ובהונג קונג כולה. המקדש נקרא על שם נזיר בשם וונג טאי סין, שנודע בכוחות הריפוי המופלאים שלו וביכולתו לחזות את העתיד. בכל שעה שמבקרים במקדש נמצאים בו מאמינים רבים, המעלים קטורת ומניחים פרחים באולם המרכזי. המקדש משלב את שלוש מערכות האמונה העיקריות בסין: בודהיזם, דאואיזם וקונפוציוניזם. הליכה קצרה ומעניינת הובילה אותנו למקדש, וכפי שנאמר, ביקרו בו מאמינים רבים. עברנו דרך פסלי השנים הסיניות, אולמות התפילה, הגנים היפים, בריכות עם פרחי לוטוס ודגי קרפיונים צבעוניים ושיחים הגזומים כסמל היאנג והיין. היה יפה ומעניין. בשעה 14:00 יצאנו לסיור מודרך אותו התחלנו בגן נאן ליאן – גן השלווה הסיני, הממוקם ב-Diamond Hill שבקאולון. הגן ציבורי תוכנן ונבנה בסגנון שושלת טאנג הסינית, בשנים 2003 – 2006. הוא גן נופי מעוצב בקפידה על פני שטח של 3.5 דונם, שבו כל גבעה, סלע, גוף של מים, צמח ומבנה עץ, הוצב על פי כללים ושיטות סיניות ייחודיות. צמוד לגן נמצא מנזר צ'י לין – מנזר נזירות בודהיסטי שהוקם ב-1934 ושופץ בסגנון שושלת טאנג (618 – 907 לספירה) בשנת 1990. מנזר צ'י לין הוא מתחם גדול של אדריכלות עץ אלגנטית, שרידים בודהיסטים יקרים ובריכות לוטוס מרגיעות. אולמות המקדש בנויים עץ, טיט וזהב ובהם פסלים המייצגים אלוהויות: בודהה Sakiamuni ו–Bodhisattvas.
שוקי הציפורים והפרחים– השווקים נמצאים במתחמים סמוכים בחצי האי קאולון. מלבד מגוון הציפורים והפרחים, אפשר למצוא גם מוצרים בתחום הרפואה הסינית המסורתית. שוק הפרחים נמתח לאורכו של Flower Market Road.
רוב החנויות מתמחות בפרחים וצמחים, עם סידורי פרחים אקסטרווגנטיים. בקצה רחוב הפרחים נמצאת הכניסה ל"גן הציפורים" (Yuen Po Street Bird Garden), בו שוכנות עשרות חנויות קטנטנות המתמחות בציפורי שיר, במזון לציפורים ובכלובים קטנים ומעוצבים. הגינה מהווה גם מקום מפגש פופולארי לפנסיונרים הבאים לכאן עם ציפוריהם הכלואות בכלוב, בתום הסיור ירדנו עם מטלטלינו בשדה התעופה, נפרדנו מג'ודי והתכוננו לטיסה הממושכת לאוקלנד.
21.11.17, יום שלישי – נחיתה באוקלנד, המצפה התת ימי (קלי טרלטון), גבעת עדן.
נחתנו באוקלנד ב-13.15. לאחר הבידוק הניו זילנדי הקפדני, יצאנו מהשדה ופגשנו את יו והאוטובוס. אוקלנד (Auckland) הממוקמת במרכז האי הצפוני של ניו זילנד, היא העיר הגדולה ביותר במדינה עם 1,418,000 תושבים. אוכלוסייתה מונה כ-30% מאוכלוסיית המדינה. בשנים 1840 – 1865 הייתה בירת ניו זילנד. במאורית, אוקלנד ידועה בשם "טמאקי מקאו ראו" או: "העיר עם מאה האוהבים", משום שהייתה נחשקת מאוד ונכבשה על ידי רבים. המתיישבים הראשונים בחבל היו ממוצא מאורי והגיעו לאזור אוקלנד במאה ה-14. הם התיישבו באי בסביבות שנת 1350, וגילו במהרה שמיצר היבשה לחופי העיר הוא נכס אסטרטגי, שמאפשר גישה גם לחוף שממזרח לאי וגם לחוף שממערבו. כך נבנו שני נמלים, אחד בכל חוף (המזרחי לאוקיאנוס השקט והמערבי לים טסמן).
האדמות הפוריות אפשרו לתושבים לפתח בוסתנאות (גידול עצי פרי וצמחי נוי) משגשגת, והים סיפק להם שפע של מאכלים. מגלי ארצות אירופיים הגיעו לאוקלנד במאה ה-18 והתיישבו מצפון לשטחי השבטים המאורים. עם הגעת האירופיים החל מסחר בנשק והמאורים רכשו רובי מוסקט. כניסת הנשק החדש הובילה למלחמות המוסקט (Musket Wars), כינוי שניתן לסדרת עימותים בין שבטים מאורים שהתרחשו בתחילת המאה ה-19 בצפון האי הצפוני. במהלך העימותים נהרגו מעל ל-20,000 מאורים. עימותים בין שבטים מאורים היו נפוצים גם במהלך המאות 17, 18, אך כיוון שהמאורים היו מצוידים בנשק קר בלבד, ללא יתרון טכנולוגי לצד מסוים, עימותים אלו היו שקולים למדי. רובי המוסקט שינו את מאזן הכוחות ועד מהרה החלו השבטים המצוידים בנשק חם לטבוח בשבטים האחרים. הקרב הראשון בין שבטים מאורים שבו נעשה שימוש בנשק חם, התרחש ככל הנראה בשנת 1807, והעימותים התנהלו לסירוגין במשך מספר עשורים, בעיקר על רקע טריטוריאלי. עם חתימת הסכם ואייטנגי ב-6 בפברואר, 1840, החלו הנציגים הבריטיים בניו זילנד להסדיר את היחסים והגבולות בין השבטים השונים והעימותים דעכו.
הגעת האירופיים לאזור הביאה אתה מחלות קשות. אוכלוסיית המאורים נפגעה משמעותית מפני שמערכת החיסון שלהם לא יכלה להתמודד עם נגיפי השחפת והאבעבועות השחורות שהגיעו לאי יחד עם המתיישבים החדשים.
בשנת 1840, שיעור התמותה גרם לכך שסביב מצר היבשה התגוררו קרוב ל-500 תושבים לבד.
עם החתימה על הסכם ואייטנגי, הוטל על מושל ניו זילנד, ויליאם הובסון, להקים עיר בירה לקולוניה. בעצתו של המיסיונר הנרי ויליאמס ובתמיכת הגנרל פלטון מתיו, הוא הכריז על בירה עתידית בנמל ויאטמטה, חלק מאוקלנד של היום. למרות זאת, פורט ניקולסון (כיום וולינגטון) בקצה הדרומי של האי הצפוני נראתה בחירה טובה יותר, ואכן, ב-1865 הבירה הועברה לשם.
אוקלנד היא המרכז הכלכלי והמסחרי של ניו זילנד, ולרוב התאגידים הבינלאומיים יש בה סניף. נמל התעופה שלה הוא הגדול והעמוס במדינה, ויש בה כבישים רבים (כביש 1, 2, 5, 6 ו-9). החלק היבשתי של העיר שוכן על מצר יבשה. נמל וואיטמטה שוכן על מפרץ אוראקי, ומפריד את צפון העיר מדרומה. נמל מנוקאו שפתוח לעבר ים טסמן, מפריד בין מצר היבשה לבין העיר מנוקאו שבדרום. באזור אוקלנד יש 3 נמלי ים, נמל תעופה, 3 רכסי הרים, 48 חרוטים וולקאניים ולמעלה מ-50 איים קטנטנים. העיר שמצפון לגשר הנמל של אוקלנד סיטי, נקראת נורת' שור סיטי.
העתקת הבירה לוולינגטון לא מנעה מאוקלנד להתפתח, לגדול ולהפוך למרכז העסקים והמסחר העיקרי במדינה. קו הרקיע של העיר נשלט על ידי בניינים גבוהים ומודרניים בו בולט מגדל ה-Sky Tower, שניתן לעלות עליו כדי לתצפת על העיר והסביבה. אוהבי האדרנלין יוכלו לעשות בעיר כמה אטרקציות משוגעות כמו Sky Jump ו-Sky Walk. מרכז אוקלנד קטן יחסית, והוא נמצא בסמוך לנמל בחלקה הצפוני של העיר, שם נמצאים מרבית העסקים, מרכזי הקניות והתיירות.
לאחר הנחיתה והפגישה עם יו, בדרך לאוקלנד, ראינו את One Tree Hill – הגבעה ידועה בכינויה המאורי – Maungakiekie (הרי ה–Kiekie, ה-flax – הצמח ממנו מכינים מחצלות וסלים באופן מסורתי). הגבעה, מהאתרים המאורים הגדולים בניו זילנד, נישאת לגובה של 182 מ' וממוקמת בקצהו של הר הגעש הגדול ביותר באוקלנד, המהווה נקודת ציון חשובה. גם הפרבר הסמוך לגבעה נקרא באותו השם. על פי בדיקות, לא קיימת סבירות כלשהי כי הר געש זה יחזור ויתפרץ בעתיד. ההתפרצות האחרונה ארעה לפני 20,000 שנה, ויצרה שלושה מכתשי ענק. הלבה כיסתה חלקים מהשטח ויצרה בין היתר, את הגבעה הזו.
נסענו לעולם התת – ימי, קלי טרלטון, או בשמו המלא: Kelly Tarlton's Antarctic Encounter & Underwater World. המקום מאפשר מפגש עם בעלי חיים של הקוטב הדרומי, ועם עולם המים התת – ימי המופלא. הצצנו דרך קירות זכוכית אל כלוב ענקי של פינגווינים בשטח של חצי דונם, שחצי ממנו זו בְּרֵכָה בעומק של 3 מ’ וקיר הזכוכית פתוח אליה. החצי השני הוא יבשה מעוצבת בתוך קרח. מתקבל רושם שהפינגווינים מרגישים מצוין. מכאן התקדמנו על גבי מסוע במנהרה שקופה בתוך אקווריום ענק. סביבנו דגים, לא רק מימין ומשמאל, אלא גם מעלינו. צפיפות רבה ומִגְוָן יפה של חי ימי: סרטני ענק, דגים, כרישים (במיוחד בַּטִיִּים: כריש משולש – חתול ים), שושנות ים, סוסוני ים, תמנונים ובעלי חיים ימיים נוספים הנמצאים במעמקי הים באזור הקוטב. מהמוזיאון המשכנו לגבעת עדן, הר געש רדום שנמצא בלב העיר. יו הוביל אותנו למרגלות הגבעה, משם טפסנו כרבע שעה עד שולי הלוע. מהנקודה העליונה של הגבעה נשקף נוף נפלא של אוקלנד, ערי הנמל, ים טסמן במערב והאוקיינוס השקט במזרח.
אחרי קניות בסופרמרקט וביקור בגן הוורדים הפורח סמוך למלון, הגענו סוף, סוף למלון -Quality Hotel Parnell. ארוחה דשנה ו…לילה טוב.
22.11.17, יום רביעי – אוקלנד – מפרץ האיים.
סוף, סוף קימה לבוקר שגרתי אחרי שנת לילה ארוכה וטובה. נפרדנו מאוקלנד באופן זמני, ויצאנו צפונה לכיוון פאהייה בכביש המזרחי. עצרנו במרכז להצלת ציפורים בוואנגארי (Whangarei Native Bird Recovery Center), ומכאן ואילך התחלנו לצפות ולהכיר את ציפורי ניו זילנד. פגשנו את האחראית על המרכז ואתה התוודענו לטואי, ליונת עצים ולקיווי. ראינו גם פוחלצי ציפורים ומגוון ברווזים ויונים, ואת שיח ה-Flax.
הפסקת צהריים עשינו במרכז העיר. החלפנו כסף והכרנו את הסופרמרקט PAKn'SAVE. המשכנו צפונה ועצרנו ב-Kawakawa. Hundertwasser public toilets – השירותים הציבוריים של קאוואקאווה ממוקמים במרחק של כ-20 ד' דרומית לפאהייה. הונדרטוואסר, האמן האוסטרי שהתאהב בניו זילנד וקבע בה את ביתו השני ליד העיירה קאוואקאווה, עיצב את השירותים הציבוריים שהפכו לאתר עלייה לרגל בזכות העיצוב המיוחד בסגנון האופייני כל כך לאמן האוסטרי (שאת מיטב יצירותיו ניתן לראות במקומות שונים אוסטריה). לצדי הכביש שיחי Flax (Phormium tenax), צמח ממנו התקינו המאורים חוטים ובגדים, על מנת להתחמם. המאורים הגיעו מאזורים חמים באיי האוקיינוס השקט, והתקשו לשאת את הקור השורר בניו זילנד. בשעת צהריים מאוחרת הגענו לפאהייה.
פאהייה – בית ההסכם (The Waitangi Treaty Grounds) – האירופאים הראשונים שהגיעו לניו זילנד התיישבו באזור זה, ובו פגשו לראשונה את תושבי המקום, המאורים. פה הוקמה המושבה הבריטית הראשונה בניו זילנד. הסכם ההבנות בין האדם הלבן לבין המאורים, אמנת ווייטאנגי, נחתם בפאהייה בשנת 1840 בידי 46 ראשי שבטים מאורים ונציגיה הבריטיים של המלכה ויקטוריה. עד היום משמש הסכם זה כבסיס העיקרי ליחסים בין המאורים ללבנים בניו זילנד. ניתן לבקר בבית בו נחתם ההסכם, לסייר בין מבנים מאורים, קאנו מלחמה מאורי ומוצגים היסטוריים ואמנותיים. הצטרפנו לסיור מודרך שהחל בריקוד ההאקה והמשיך במופע מאורי של ריקודים ושירים. זכינו לקבל את שרי, מדריכה מאורית, בעזרתה נסינו להבין את שורשי ההתיישבות המאורית בניו זילנד, מנהגי ואגדות המאורים והשתלבותם במדינה. במהלך הסיור הכרנו מספר עצים ילידים (Karara, Tanekaha, Rimu), ופגשנו טואי, קיכלי ושלו קליפורני. מבית ההסכם נסענו למפלי הארורו, ומשם התחלנו במסלול הליכה יפה (כשעתיים וחצי), מקביל לנהר וואיטאנגי, אתו חזרנו ל"בית ההסכם". המפלים אינם גבוהים. הם מתפרשים לרוחב בצורת פרסה (מפלים יחידים נוספים המעוצבים בצורה דומה הם מפלי הניאגרה). השביל עובר דרך יער מתחדש עשיר בבמבוק, עצי אלון, פודוקרפוס, ערבות ומנגרובים. פגשנו שיחי ג'ינג'ר, אנפות, קינון של קורמורנים, שמענו את שירת הטואי וציפורים אחרות שלא זיהינו. ממש עם חשכה נכנסנו למלון הנעים:Copthorne Hotel & Resort . זוכרים את ריח היסמין בדרך מחדר האוכל לחדרים? את הגבינות והגלידה בארוחת הערב?
23.11.17, יום חמישי – שיט מפאהייה ל"חור בסלע", ביקור בראסל וחזרה לפאהייה. היישובים העיקריים באזור הם: פאהייה Paihia)) המתויירת ביותר, קריקרי (Kerikeri) וראסל (Russell) – עיירה קטנה השוכנת מול פאהייה, וניתן להגיע אליה רק בשייט בן כ-20 דקות. התחלנו את השיט בפאהייה ("טוב פה" במאורית), עיירת תיירות ידידותית עם 2000 איש, שיושבה על ידי אירופאים ב-1823, כתחנת מיסיון. המשכנו לראסל, עיירה היסטורית שהייתה בסיס לציד לויתנים במחצית הראשונה של המאה ה-19. משם התחנות היו כדלקמן: האי Moturoa (חווה לגידול כבשים), הסלעים השחורים (סלעי בזלת וולקניים), צלב מרסדן Marsden (מקום בו נישאה דרשה נוצרית ראשונה, 1814), מפרץ הרצח (בו נרצחו 26 חברי משלחת צרפתית), האי Roberton (קפטן קוק עגן בו ב-1769, בביקורו במפרץ האיים), האי Moturua (שמורה עשירה ביער טבעי ומספר ציפורים ילידות), Motukiekie (אי קטן וצר עם מספר מסלולי הליכה), מפרץ Otehei (הסופר האמריקאי Grey חי פה וכתב עליו), האי Urupukapuka (האי הגדול במפרץ האיים עם מסלולי הליכה רבים), האי aewaetorea (אי נופש פפופולרי), האי Okahu, כף Brett ו"החור בסלע" (המגדלור בכף ברט נבנה בחצי האי קורומאנדל בעזרת מנוף. שומרי המגדלור חיו פה בשנים 1910 – 1978, עד שהוחלף בתאורה אוטומטית).
בקצה הכף יש אי קטן הידוע בשם "החור שבסלע" Hole in the rock)), דרכו עוברות ספינות קטנות (גובהו 18 מ'). את השיט ליוו דולפינים Bottle Noise)) ועופות מים (בעיקר שחפים וסולות). בשיט בדרך חזרה, ירדנו בראסל.
ראסל היא עיירה עתיקה עם כ-1,100 תושבים. האטרקציה העיקרית בה הם בתים עתיקים לאורך קו החוף שובה העין. במקור הייתה כפר מאורי מבוצר שפירוש שמו "פינגווין מתוק", שגדל והתרחב על פני העמק כולו. ראסל הייתה הבירה הראשונה של המושבה הבריטית, אחריה פאהייה, אוקלנד ווולינגטון. בראסל יש מוזיאון שנבנה לכבוד יום השנה ה-200 לביקורו של קוק במקום (1769), בית פומפאלייה שנבנה כבית דפוס עבור המיסיון הקתולי, שימש כמפעל לעיבוד עורות וכבית מגורים. זהו אחד הבתים העתיקים ביותר בניו זילנד. אחרי ארוחת צהריים חפוזה ביקרנו בכנסייה המקומית (כנסיית כרייסט שהיא העתיקה ביותר בניו זילנד, 1835), ואחריה התפזרנו. רוב חברי הקבוצה טיפסו ל"גבעת התורן" לתצפית נוף
נהדרת בליווי רלית העצים (Weka) וציפורי טואי. חלק לקחו סיור מודרך והגיעו אתו ל"גבעת התורן", וחלק נשאר במרכז העיר אחר הצהריים חזרנו עם המעבורת למלון בפאהייה. על הדשא ליד החדרים התרוצצו ארנבות ומגוון ציפורים: שלו קליפורני, דרורים, שחרורים, קיכלי, פרוש ומין של ירגזי.
24.11.17, יום שישי – פאהייה – חזרה לאוקלנד דרך שמורת הקאורי ומוזיאון הקאורי.
בקר טוב! יצאנו מפאהייה לאוקלנד לאורך החוף המערבי. באופוניני (Oponini) עצרנו ליד פסל הדולפין ששחק עם הילדים, ולאחר מותו נקבר כאן.מכאן המשכנו לכיוון דארגאוויל השוכנת במרכז רצועת חוף המכונה "חוף הקאורי", על שם עצי הקאורי הענקיים הגדלים בה. יש בניו זילנד שני סוגים של עצי קאורי: חיים, ומתים. המתים הם אלה שצריך לחפור באדמה ולשלוף אותם החוצה מבין ערימות החול והסלעים. אלו הם גזעים אדירים, משומרים במצב מעולה, ללא כל סימן של ריקבון או התפוררות. גילם של גזעים אלה מוערך, על ידי בדיקת פחמן 14, בין 30,000 ל-50,000 שנים! איפה היו העצים האלה במשך עשרות אלפי שנים? יש תיאוריות שונות. המקובלת ביותר טוענת כי בעקבות אחת מרעידות האדמה הקשות שפקדו את האזור לפני עשרות אלפי שנים, הגיע גל מים אדיר (צונאמי) והציף את האי הצפוני של ניו זילנד. כל מה שהיה על פני האדמה נקבר מתחת למים עמוקים, כולל העצים האלו שקרסו ומתו. עם השנים, לאחר שהמים נסוגו והאדמה נחשפה שוב, חפירה מקרית נתקלה בגזע עץ כזה קבור בעומק לא רב, ומאותו רגע, החלה כאן "בהלת הקאורי", משהו שדמה בממדיו לקדחת מחפשי הזהב. מכל מקום נהרו הנה כל מיני חלוצים ומחפשי הזדמנויות, והעץ רשם פרק ארוך וחשוב בדפי ההיסטוריה של ניו זילנד.אשר לעצים החיים וצומחים על פני הקרקע – כאלה לא נותרו הרבה בניו זילנד. כל עץ כזה צומח וחי במשך כמה מאות שנים, מ-200 ועד 2000 שנה. הוא מגיע לממדי ענק בגובה, ברוחב הגזע ובשטח העלווה שלו. הקאורי Agathis australis)) הוא עץ מחט (אצטרובלאי) שעליו אינם מחטניים, ממשפחת האראוקריה. הוא אוטוכטוני (לא הובא לניו זילנד בידי אדם), ואנדמי (גדל באופן טבעי רק באזורים מסוימים בניו זילנד). מלבדו יש בניו זילנד עצי אראוקריה ממינים שונים בגינות נוי, שיובאו מדרום-אמריקה. האירופאים הראשונים שהגיעו לניו זילנד בראשית המאה ה-19, גילו את הפוטנציאל האדיר הטמון בקאורי, ופיתחו סביבו תעשייה שלמה. עשרות עצים נגדעו והועמסו על אניות שיצאו מכאן לאוסטרליה ולאנגליה, שם נמכרו הגזעים במחירי עתק. עוד ועוד אנשים ששמעו על אפשרויות ההתעשרות, באו לחפש את מזלם ביערות ניו זילנד, ולמעשה כמעט וחיסלו את עצי הקאורי. רוב העצים החיים היום בניו זילנד הם צעירים מאד, ומוגנים על פי חוק. יש תוצר נוסף של העץ שהיה מבוקש מאד במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 – השרף. השרף נקרא באנגלית GUM, ורבים מאבות אבותיהם של תושביה הנוכחיים של ניו זילנד, הגיעו הנה בתור GUMDIGGERS, כורי שרף. לעץ הזה, כמו לרבים אחרים, יש תכונה להגיר מתוכו שרף במקום בו הוא 'נפצע', כדי לאטום את הפצע או החתך. כל שבר מקרי של ענף או חתך מכוון, מפיק כמויות נאות של שרף. הראשונים שניצלו אותו היו המאורים. הם נהגו לטחון את השרף ולאחר שהתקשה, לערבב אותו עם חומרי צבע ולמרוח על פניהם וגופם כקעקוע. קודם למריחה היו חורצים חריצים בבשר החי, ואז ממלאים אותם במשחה העשויה משרף וצבע. כשהפצע הגליד, הוא שימר בתוכו את השרף והצבע, וכך נשארה 'דוגמת' הציור מקועקעת לנצח על העור. שימוש אחר שעשו בו היה ללעיסה, כמו מסטיק. האירופאים שהגיעו לכאן, לא מצאו צורך בקעקוע ובגומי לעיסה. הם מצאו לשרף שימושים חשובים יותר: חומר אלסטי לאיטום, לתעשיית הלינוליאום, לציפוי והברקה של רהיטים ועוד. השרף של עצי הקאורי היה מצרך מבוקש בשווקי העולם דאז. מאות 'גאם דיגרז' התגוררו בצריפים בלב היערות, והיו עסוקים יום ולילה בפציעת עצים ובאיסוף השרף הניגר מן החתך. בגזעים רבים שהפכו אחר כך לרהיטים, ניתן לראות בדוגמת העץ את ה'צלקות' שהותירו החתכים הללו, דבר שהעלה את מחיר העץ. כורי השרף לא הסתפקו בעצים החיים, אלא פיתחו שיטות מיוחדות של דיקור האדמה במסמרים ארוכים ומוטות ברזל מחודדים, כדי לחפש שרף מיובש על העצים המתים הקבורים במעבה האדמה. כשהמוט הננעץ היה נשלף מן האדמה ועליו שרידים של שרף, היו מתחילים לחפור במקום ולשלוף את העץ הקבור. כך הרוויחו גם את השרף וגם את העץ. העצים שקרסו ומתו לפני אלפי שנים, לא נכנעו בלי מאבק. הם הגירו מתוכם כמויות אדירות של שרף, והוא התקשה ונקווה בגושים גדולים שנשארו צמודים לעץ. השרף הפך לענף יצוא חשוב. כבר ב-1814 נשלח שרף קאורי ממפרץ האיים לאוסטרליה ולאנגליה בידי משלחות חקר. בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 יוצא קאורי במחיר 5 לי”ש לטון לצפון אמריקה, אנגליה ואירופה. בשנות ה-60 של המאה ה-19 נודע לו שם טוב בעולם, ומהגרים מאירופה הצטרפו למאורים באיסוף השרף בגבעות של צפון ניו-זילנד. כאשר פחת מלאי השרף שעל פני הקרקע, החלו לחפור שרף קבור. כך עלה היצוא מ-1,000 טון ב-1860 ל-5,000 טון ב-1870, ועד לשיא של מעל 10,000 טון, בשווי של 600,000 לי”ש ב-1900. בין 1870 ל-1920, היה שרף הקאורי מקור ההכנסה העיקרי למתיישבים החלוצים של צפון אוקלנד. בשנות ה-90 של המאה ה-19 עסקו באיסוף שרף הקאורי 20,000 איש, מהם 7,000 איש כעיסוק ראשי במשרה מלאה.לקראת אמצע המאה ה-20, עם פיתוח שיטות סינטטיות שונות לאיטום, לפוליש, לגימור של רהיטים, לרצפות לינוליאום וכו', התמעטה הדרישה לשרף עד שפסקה כליל. שני השימושים היחידים שיש היום לשרף הם כפריט לאספנים וכחומר גלם בתעשיית התכשיטים. אחרי עיבוד, השרף נראה דומה לענבר, ועושים ממנו חרוזים, עגילים ותליונים בצבע צהוב – כתום.בכל זאת נותרו מעט עצי קאורי גדולים ואליהם נסענו, לשמורת יער עצי הקאורי וואיפואה (Waipoua Kauri Forest), השריד הגדול ביותר שנותר מיערות הקאורי העצומים. נכנסנו לשבילי יער כדי לפגוש את אל היער, "טאנה מאהוטה" (TANE MAHUTA). עצים בודדים שרדו את הגרדום חומד הכסף, בעיקר בשל היותם מקודשים למאורים, כמו טאנה מאהוטה, שעומד יציב ואיתן ביער WAIPOUA. העץ הזה הוא הקאורי החי הגדול ביותר שצומח בניו זילנד כיום. הנה קצת נתונים עליו: גובה הגזע בלבד, מהאדמה עד המקום בו מתחילה צמיחת הענפים – 17.5 מטר. הגובה הכולל של העץ, עד לצמרת הוא 51.2 מטר. הקף הגזע – 13.2 מטר, והשטח הכללי של העץ והעלים הוא 244 מ"ר. לאחר שהתפעלנו, צילמנו והצטלמנו, המשכנו אל קבוצת עצי קאורי הנקראת ארבע האחיות. אחר הצהריים הגענו למוזיאון הקאורי שבעיירה Matakohe. המקום גדול ועשיר במוצגים ומידע על העצים האדירים, תהליכי הכריתה (ביד!) וההובלה, ושימושי העץ שהוא יפה גם לבניה וגם לקישוט. יש במוזיאון דוגמאות של גזעים אדירים ומיוחדים, ועבודות אמנות שנעשו מן העץ. יש תצוגה גדולה של אוספים ודוגמאות של השרף ומוצרים שעשו ממנו. כמו כן יש שיחזור של התקופה הקולוניאלית בניו זילנד: בתים, אנשים, רהיטים, חפצי בית וסממני התקופה. הביקור במוזיאון היה חוויה נהדרת. חזרנו לאוקלנד דרך גשר הנמל, הגשר הגדול ביותר בניו זילנד ואחד הידועים במדינה. הוא מחבר את הנוסעים בו לכביש מס' 1. אורכו 1,020 מ' וגובהו 43 מ' מעל פני הים. עצרנו באזור הנמל והתפזרנו במסעדות המקומיות. אחרי ארוחת הערב חזרנו למלון והתאספנו לקבלת שבת (תמר אשת ער).
קאורי טאנה nאהוטה25.11.17, יום שבת – שוק שבת בפארנל, המוזיאון הלאומי, וואיטומו. רוטרואה.
מזל טוב! ליענקלה יש יום הולדת. התחלנו את הבוקר בשוק השבת הנעים בשכונת פארנל, כשאנו ארוזים ומוכנים להתחיל את מסענו דרומה. אחרי השוק צעדנו למוזיאון הלאומי, הנמצא בראש גבעה, בלב הגן העירוני. ליד המוזיאון ראינו עצים פורחים של ברזילי הדור (Metrosiderus excelsus). המוזיאון מורכב משני חלקים: Tamaki Paenga Hira המנציח את היסטורית האי ובעקר את תרבות המאורים, ומוזיאון War Memorial העוסק במלחמות בהם השתתפה ניו זילנד, ומנציח את חיילי אנז"ק שנפלו במלחמות אלו. המוזיאון מספר את סיפור ניו זילנד, סיפורו של הפסיפיק וסיפורם של תושבי המקום. הוא משקיף על נמל Waitemata והבניין מרשים בפני עצמו, בעל מורשת עתיקת יומין. בעזרת שתי מדריכות חביבות שאחת מהן דוברת עברית, למדנו על התרבות המאורית, על ההיסטוריה, הטבע המופלא והגיאולוגיה של המדינה. היה מעניין ומרשים. נפרדנו מאוקלנד ופנינו דרומה.
עצרנו באטורוהאנגה (Atorohanga) כדי לצלם את סמלי הקיוויאנה (Kiwiana הם פריטים מסוימים וסמלים ממורשת ניו זילנד, במיוחד מסביבות אמצע המאה ה-20, שנראים כמייצגים אלמנטים איקוניים. אלה "דברים מוזרים שתורמים לתחושת הלאומיות": שרך הכסף, קיווי, מגפי רוגבי, צעצוע של דבורת עץ, משחת נעליים, דג שוקולד, עוגת פבלובה, פרי הקיווי וצדפת Abelone). אחרי הפסקת צהריים המשכנו לוואיטומו (Waitomo).
מערות וואיטומו ידועות בכינויין "מערות התולעים הזוהרות" Glowworm Cave)), תופעת טבע ייחודית הקיימת במקומות מעטים בעולם, ובאזור זה היא בולטת ומפורסמת. המערות בנויות גיר ועשירות בנטיפים וזקיפים. הן ממוקמות כ-200 ק"מ דרומית לאוקלנד וכ-150 ק"מ מערבית לרוטרואה. באזור מעל 300 מערות ונהרות תת קרקעיים, היוצרים מבוך תת קרקעי המשתרע על פני שטח עצום. המערות הגדולות והמרשימות מכולן, הן Waitomo,,Aranui Ruakuri. תולעים זוהרות הן אחד משלבי הגלגול של חרק מסדרת הזבובאים העובר גלגול מלא (Arachnocampa Luminosa). הוא נמצא באי הצפוני והדרומי ותואר לראשונה ב-1871, כאשר נמצא במכרה זהב. מחזור החיים הוא ביצה, לרווה (זחל), גולם, בוגר, וחוזר חלילה. השלב הממושך ביותר הוא שלב הלרווה (12-6 חודשים), והוא תלוי בזמינות המזון. אורך הלרווה הבוקעת מהביצה 5-3 מ"מ, והיא גדלה לאורך של 3 ס"מ. גוף הלרווה רך וקפסולת הראש קשה. הלרווה מתנשלת מספר פעמים, וההתנשלות מתחילה בפקיעת קפסולת הראש. בסוף שלב הלרווה נתלה הגולם מתקרת המערה על חוט משי קצר. שלב הגולם נמשך שבוע – שבועיים והוא זוהר לסירוגין. הזכר מפסיק לזהור כמה ימים לפני ההזדווגות, בעוד שהזוהר הנקבי גדל על מנת למשוך את הזכר. הבוגרים לא אוכלים וחיים מספר ימים בלבד. מטרתם להזדווג ומטרת הנקבה להטיל ביצים מופרות. הזכר מת לאחר ההזדווגות. הבוגרים מעופפים גרועים, ולכן יישארו ברוב המקרים באותו מקום. כך נוצרת מושבה של תולעים זוהרות. הנקבה מטילה כ-130 ביצים בגושים של כ-40 ביצים, ומתה לאחר ההטלה. הלרוות בוקעות מהביצים לאחר כ-20 יום והמחזור מתחיל. הלרווה בונה קן מסיבי משי בצורה סיבובית בתקרת המערה, ומשלשלת ממנו כ-70 חוטי משי באורך של 40-30 ס"מ, שעליהם טיפות ריריות. הלרוות זוהרות על מנת למשוך טרף שנדבק לטיפות הריריות. זחל רעב זוהר יותר מזחל שאכל זה עתה. הזוהר נוצר מריאקציה כימית בה שותפים לוציפרין (הסובסטרט – המצע), לוציפרז (האנזים), ATP (מולקולה עתירת אנרגיה) וחמצן. הריאקציה מתרחשת בצינורות מלפיגי (אברונים באזור הבטן). הטרף כולל זבובים, יתושים, עשים, ברחשים ואפילו חלזונות. כאשר טרף מסתבך בחוט, הזחל מושך אותו על ידי עיכול החוט. קניבליזם מתרחש כאשר צפיפות האוכלוסייה גבוהה, או כאשר הזבוב הבוגר מסתבך בחוטים אחרי ההזדווגות. הלרווה רגישה לאור ולהפרעות, ותיסוג לקן שלה אם יגעו בה או בחוטיה. יש ללרוות מספר טורפים (מיני עכבישים, פטריות), אך הסכנה העיקרית היא מהתערבות אנושית באמצעות הרס בתי הגידול.
נכנסנו למערה בליווי מדריך. ראינו את החוטים המשתלשלים מהתקרה ואת האור הזוהר של הלרוות. בתום הסיור הרגלי שטנו בחשכה בנהר תת קרקעי וראינו את התקרה זוהרת באלפי נקודות אור. מוואיטומו המשכנו לנסוע לרוטרואה, העיר המעשנת, אליה הגענו לפנות ערב למלון Ibis (Wi fi מוגבל לחצי שעה, ארוחת ערב במלון הסמוך ושתי קבוצות ישראליות).
26.11.17, יום ראשון – רוטורואה (Rotorua) – העמק הוולקני Waimangu, השכונה המאורית והכפר המאורי Te Puia ((Te Ra & Te Po.
רוטרואה שוכנת בחבל ביי אוף פלנטי (Bay of plenty)שבאי הצפוני. העיר ממוקמת לחופו הדרומי של אגם רוטורואה שעל שמו היא נקראת, כ-230 ק"מ דרומית -מזרחית לאוקלנד. בעיר עצמה כ-55,000 תושבים ובמחוז רוטורואה כ-70,000. מבקרים בה מעל 3 מיליון תיירים בשנה. 72% מתושבי האזור הם ממוצא אירופאי, 36% מאורים והשאר הגיעו מאסיה ואיי האוקיינוס השקט.
בזכות התושבים המאורים הרבים, היא נחשבת ל"לב התרבות המאורית". העיר ידועה גם כבירת התופעות התרמיות בעולם, עם 7 אתרים גיאותרמיים הכוללים בריכות חמות, בריכות בוץ מבעבעות, גייזרים וכד'. אפילו במרכז העיר ניתן למצוא בריכות מים חמים ואם נחפור בסמוך לאחד האגמים של העיר שמימיהם קרים למדי, נגיע מהר מאד (כ-30 ס"מ עומק) לאדמה לוהטת ומים רותחים.
במחוז 18 אגמים, 3 נהרות, 8000 דונם של גנים. 41% משטח המחוז הם יערות הכוללים עצי רדווד ענקיים. באזור מספר הרי געש ומאות ק"מ של שבילי אופניים וטיולים רגליים. רוטורואה שופעת פעילויות אקשן וספורט אתגרי, בחלקן נפגשנו כשעלינו בגונדולה לארוחת בוקר (Stratosfare Breakfast), עם נוף מדהים על אזור רוטורואה. המשכנו למרכז המבקרים של העמק הוולקני וואימנגו, ממנו יצאנו לטיול רגלי בעמק (כשלוש שעות). האזור נוצר במהלך התפרצות הר טאראוורה (Tarawera) ב-1886. ההר התפרץ 5 פעמים במשך 18,000 השנים האחרונות. לפני ההתפרצות האחרונה ב-1886, היה זה שטח של גבעות עגולות מכוסות בשיחים, ללא כל פעילות תרמית על פני השטח. בעקבות ההתפרצות נוצרה שורת מכתשים מההר ועד עמק וואימנגו. ההתפרצות הגעשית הרסה כליל את הצמחייה, והרחיקה את בעלי החיים והציפורים שחיו באזור. הצמחייה הגדלה כאן כעת היא תוצאה של אכלוס מחדש. בשנים 1904-1900 פעל כאן הגייזר הגדול ביותר בעולם. ב-1917 התפרץ "משטח המחבת" (תחנה מס' 5 בטיול שלנו), ושינה את הסביבה. עברנו במהלך המסלול מכתשים, אגמים קרים וחמים בצבעים שונים (שרך אדום [Azolla] שצף על פני המים), ביצות עם משטחי גופרית, מעיינות חמים, גזים ובוץ מבעבעים, נטיפי סיליקה וקאוליניט. פגשנו את שיחי הפלקס, המאנוקה (Manuka) והקאנוקה (Kanuka), ראינו רלית, טואי, קיכלי, מניפנית, ברווזים שונים, קורמורנים, ברבור שחור ויונת עצים. בסוף המסלול הגענו לאגם רוטומאהאנה (Rotomahana), ממנו חזרנו באוטובוס למרכז המבקרים.
אחרי ארוחת הצהריים נסענו לשכונה המאורית במרכז העיר, אוהינמוטו (Ohinemutu), עם מתנה לכומר. השכונה מעלה עשן בחלקיה השונים שחלקם מגודרים, אדים יוצאים במקומות רבים ולצדם אגם עם ברבורים וגנים מטופחים. תושבי המקום משתמשים בקיטור הפורץ מהאדמה לחימום ולבישול. הסתבר שהגענו מאוחר, ובגלל לוויות שהתקיימו באותו יום, הכנסייה נשארה סגורה. ראינו את כנסיית סנט פיית'ז שעל שפת האגם, את בית הכינוס טאמאטקאפואה (Tamatekapua) והמשכנו לכפר המאורי. בכפר "טה פויה" Te Puia)) יש שילוב של שתי האטרקציות המאפיינות את רוטורואה: תופעות תרמיות מרשימות עם תרבות ומופעים מאורים. הביקור בכפר כלל סיור מודרך עם הסברים על התופעות התרמיות, על המאורים, אורח חייהם והאמונות שלהם. בפתח הכפר נפגשנו עם מדריכה שהראתה וסיפרה לנו על פסלי האלים המאורים. המשכנו לבתי המלאכה לגילוף בעץ ולאריגת בדים מחוטי צמח הפלקס, כל זאת כדי ללמד מסורת לדור הצעיר ולשמר את התרבות המאורית. ביקרנו ב"בית הקיווי" בו יש שתי ציפורי קיווי הנערצות על הניו זילנדים. הציפור המוזרה פעילה בלילה, ולכן ה"בית" שלה חשוך ביום על מנת לבלבל אותה ולהפעיל אותה גם ביום. טיילנו באזור התופעות התרמיות: גייזרים פעילים שכל שעה מתפרצים לגובה של כ-10 מ', בריכות מים חמים, בוץ מבעבע וגופרית. עתה החל הטקס המאורי. נבחר צ'יף מקרב האורחים ולאחר חילופי ברכות וחיכוך אפים, הוזמנו להיכנס. התקבלנו בריקוד מלחמה וניסיונות הפחדה של ה"לוחמים", אשר כלל חריצות לשון ופעירת עיניים. המשכנו לאולם המופעים, בו להקה בת כ-10 רקדנים וזמרים הופיעה בשלל ריקודים ושירים תוך שימוש בכדורי פוי, מקלות, חרבות וכד'. משם עברנו למסעדה גדולה בה הוגשה ארוחת "האנגי" נדיבה וטעימה, שכללה מאכלים האופייניים למאורים: כבש, עוף, בטטות, תפוחי אדמה וגזר, שכולם בושלו בתנור מיוחד מתחת לאדמה. בנוסף הוגשו סלטים וקינוחים מוצלחים שכללו כמובן פבלובה, הקינוח הניו זילנדי הפופולארי. זה היה השלב בו העייפות גברה עלינו וחזרנו למלון "איביס". מזל שהיינו עייפים ולא ניצלנו את חצי שעת ה-Wi fi.
27.11.17, יום שני – וואקאטאני (האי הלבן), מפלי הוקה, אגם טאופו.
בקר טוב! למזלנו הרב מזג האוויר התאים לשיט לאי הלבן. האי שוכן במרחק 49 ק"מ מחוף Bay of plenty, והוא משתרע על פני 3240 דונם. הוא הר הגעש הפעיל ביותר בניו זילנד ואחד האיים הוולקניים הבודדים בעולם הנגישים לסיור רגלי. האי בנוי מ-3 חרוטים געשיים נפרדים, שכל אחד מהם נוצר בתקופה אחרת. תהליכי סחף ובליה שחקו את מרבית שטח הפנים של שני החרוטים הקדומים יותר, והחרוט הצעיר מהווה היום את רוב שטח האי. הנקודה הגבוהה באי היא הר גיסבורן שגובהו 321 מ'. עשן, גזים, מים חמים ואדים נפלטים כל הזמן מקרקעית הלוע וכבר נרשמו כאן טמפרטורות של 800-600 מעלות צלזיוס. במרץ 2000, 3 פריצות קטנות התפתחו לצד המכתש הראשי והאי הוגדר ב"רמת כוננות וולקנית 2". מספר חודשים אחר כך הייתה התפרצות של אפר וסלעים שצולמה ותועדה. לפני הגעת האירופאים, נהגו המאורים לצוד על האי עופות ים לאכילה. בשנת 1769 העניק קפטן קוק למקום את השם "האי הלבן", בגלל מעטה האדים הלבן שהיה תלוי מעליו. האירופאי הראשון שעלה על האי בשנת 1826 היה הנרי וויליאמס, כומר מיסיונר. האי נקנה על ידי אירופאים והחליף מספר ידיים. המתיישבים החלו להפיק גופרית על האי (ראינו את שרידי המפעל), פעילות שנפסקה סופית ב-1901. נעשו ניסיונות כרייה אחרים, שננטשו בגלל מפולות בוץ ופעילות געשית. בשנת 1953 הוכרז האי כשמורה פרטית. שיא הפעילות הגעשית נרשם בשנים 1981-1976 כאשר נוצרו שני לועות חדשים ונפלטו 100,000 מ"ק של סלע. צילומים מרשימים מתעדים את מכרות הגופרית שפעלו באי, ומפות ישנות ממקמות אותו מעל ומתחת פני הים. על סלעי האי יש מספר מושבות של Gannet (סולה). מהעיירה Whakatane שטנו אל "האי הלבן" – אחד האיים הצעירים בכדור הארץ שהעשן המיתמר ממנו נראה למרחוק. המקום מהווה "מעבדה לגיאולוגיה ואבולוציה". הגענו לאי, קבלנו תדרוך קצר, מסכות גז וקסדות לראש, ויצאנו למסלול הליכה בנוף ירחי בו חווינו מקרוב את התפתחות החיים ביבשה חדשה – קצהו של הר געש תת ימי שהתפרץ מן הים ויצר אי חדש. צעדנו לעבר העשן הלבן והסמיך, השתעלנו קצת ומהר מאד התרגלנו לריח ולעשן. ככל שהתקרבנו לבור הלוע הראשי, כך התגבר הריח הנורא, אבל היופי והייחוד של המקום ריגש אותנו. אחרי סיור של כשעתיים על האי, חזרנו עם הספינה לוואקאטנה, ואחרי הפסקת קפה המשכנו בנסיעה ל-Taupo (כשעתיים וחצי).
טאופו (Taupo) – עיירה קטנה הממוקמת במרכז האי הצפוני, בחבל ואיקאטו (Waikato), על חופו הצפוני-מזרחי של אגם טאופו היפה, שהוא האגם הגדול ביותר בניו זילנד – ובפער גדול מהשאר (הוא בגודלה של סינגפור!). העיירה מונה כ-23,000 תושבים ומידי שנה מגיעים אליה עשרות אלפי תיירים מכל העולם. טאופו ממוקמת במרכז פעילות געשית וגיאותרמית, כך שבסביבתה ניתן למצוא תופעות טבע מרתקות, מעיינות חמים והרי געש מרשימים. מהעיירה יוצאים טרקים ומתקיימות בה פעילויות אתגריות כמו צניחה חופשית, בנג'י, סירת ג'ט ליד מפלי הוקה (Huka Falls) הסמוכים, רפטינג ועוד.. נמצא בה היסטוריה מאורית, הופעות מסורתיות וסיורים המתחקים אחר התרבות המאורית והיסטורית השבטים. האווירה בעיירה צעירה וכיפית. במרכזה אפשר ליהנות מבתי קפה ומסעדות, אנשים מחייכים בכל מקום ואמנות רחוב מעניינת. אגם טאופו (Lake Taupo) הוא שריד ענק להתפרצותו של אחד מגדולי הרי הגעש שידעה ההיסטוריה הגיאולוגית של כדור הארץ. האגם וסביבתו שופעים פעילויות מים מכל הסוגים. על גדות האגם אפשר למצוא אבני ספוג (Pumice Stones) שנוצרו בפעילות הגעשית. אפשר להשתמש באבני הפומיס כדי להוריד עור יבש מכפות הרגליים.
מפלי הוקה (Huka Falls) – מפלים יפים באזור טאופו, הגדולים ביותר על נהר הוואיקטו (Waikato), הנהר הארוך ביותר בניו זילנד. המפלים נמצאים בפארק התיירות וואיראקי (Wairakei), כ- 5 ק"מ צפונית לטאופו. הגענו למלון Wairakei Resort בטאופו, ולאחר התארגנות מהירה יצאנו לשפת האגם. הלכנו בנחת בשביל קרוב למים וחפשנו אבני פומיס. פתאום החלו פני המים לעלות, ואנחנו רצנו וברחנו במהירות, תוך התקפות צחוק (נשאלת כאן שאלה: האם גוף המים גדול כל כך עד שהוא מושפע מן הגאות והשפל? התשובה היא חיובית ללא ספק, עליית המים הייתה מהירה וכולנו חשנו בה). אחרי הטיול על שפת האגם, עוד הספקנו ליהנות ממפלי הוקה. במרחק דקות ספורות מהמלון הגענו לגשר ולעמדות תצפית מעל המפלים. המפל הגדול הוא בגובה 11 מ' וזורמים בו בממוצע 220,000 ליטרים של מים בשנייה!
28.11.17, יום שלישי – מפלי טאראנאקי, וולינגטון.
בבוקר נעים וחמים יצאנו לנסיעה דרומה ב"דרך המדבר", כשהיעד הוא מפלי טאראנאקי בפארק הלאומי טונגארירו (Tongariro). הפארק נמצא במרכז האי הצפוני והוא הפארק הלאומי הראשון בניו זילנד, הוכרז בשנת 1887. בשנת 1990 הוכר כאתר מורשת עולמי של יונסק"ו, עקב התופעות הגעשיות והגיאולוגיות שבו, ובזכות היותו אזור רוחני ותרבותי חשוב למאורים. הפארק פעיל במשך כל השנה – בקיץ הוא מוקד לטיולים רגליים, ובחורף, אתר סקי. בתחומי הפארק 3 הרי געש עיקריים – הר טונגרירו שעל שמו הפארק, המתנשא לגובה 1978 מ', הר נגאורוהואה Ngaurohoe)) בגובה 2291 מ', המוכר כהר דום מהסרט "שר הטבעות", והר רואפהו Ruapehu)), הגבוה מכולם, 2797 מ'. הפארק פעיל געשית, והר טונגרירו התפרץ לאחרונה בשנת 2012.
בפארק מספר מסלולי הליכה קצרים היוצאים ממרכז המבקרים בכפר Whakapapa, אליו נסענו. מזג האוויר במקום מאוד הפכפך. יש להתכונן לכל מזג אוויר – ההליכה היא בגובה רב ומזג האוויר עשוי להשתנות במהירות. יום המתחיל כשמשי יכול להתפתח ליום ערפילי וגשום ולהסתיים שוב בשמיים בהירים. יש לקחת ציוד נגד גשם, וכמובן, לבדוק את תחזית מזג האוויר לפני היציאה.מפל טאראנאקי (Falls Taranaki) – אחד המפלים המרשימים בניו זילנד. המפל מלווה בנופים בלתי נשכחים של הרי געש מושלגים: Ruapehu, Ngauruhoe וTongariro-. המסלול קל, מעגלי, כשעתיים. החלק הראשון עובר דרך יער אשורים עם כמה מעברי נהר (גשרים) ומפלים קטנים. החלק השני של המסלול עובר דרך כרי מרעה אלפיניים. הגענו למרכז המבקרים לפני הצהריים, קבלנו את תחזית מזג האוויר (כבר ידענו מנמרוד), הצטיידנו בשכמיות ומעילי גשם ויצאנו לדרך. למזלנו בחרנו להתחיל ביער האשורים. מזג האוויר היה מצוין, ולאחר כשעה הגענו למפלים. לאחר הפסקה קצרה המשכנו במעלה המצוק, וכשהגענו למעלה, החל לטפטף גשם. הספקנו לצלם את אחד ההרים המושלגים לפני שהחל המבול. הוא התחיל בטפטוף, ובעקבותיו – מבול וערפל, כאלה שאנחנו לא מכירים, כשכל טיפה מורגשת כמו כדור ברד. את שארית הדרך עברנו במהירות, כמעט בריצה. הגענו רטובים עד לשד עצמותינו, בעיקר באזורי הגרביים והנעליים. בשלב זה, אחרי קפה חם לבעלי היוזמה, וצילום הר הגעש המושלג השני, יצאנו לדרך. עצרנו בעיירה קטנה להפסקת אוכל שכללה מרק חם. מעיירה זו נתגלה לעיננו הר הגעש המושלג השלישי. כמובן שצילמנו. השתמשנו בנייר מהשירותים אותו הכנסנו לנעליים במקום הגרביים הרטובות, וכך המשכנו בנסיעה עד Ibis Hotel בוולינגטון (כן, זה של חצי שעה Wi fi).
29.11.17, יום רביעי – וולינגטון Wellington)) – מעבורת לאי הדרומי – פיקטון.
וולינגטון היא הבירה הדרומית ביותר בעולם, ממוקמת בקצה הדרומי של האי הצפוני. היא העיר ה-3 במספר תושביה בניו זילנד, עם כ-200,000 תושבים בעיר עצמה ו-480,000 עם העיירות והיישובים סביבה. וולינגטון נחשבת לעיר תרבותית עם שפע מוזיאונים, גלריות, תיאטראות, פסטיבלים ואירועי תרבות. היא עיר קולינרית הידועה בתרבות בתי הקפה שלה. יש בה יותר בתי קפה, ברים ומסעדות לנפש מאשר בניו יורק! וולינגטון ידועה כעיר עם רוחות חזקות ברוב ימות השנה, מה שהעניק לה את הכינוי Windy Wellington. העיר ידועה גם בתעשיית סרטים מפותחת. טרילוגיית "שר הטבעות", קינג קונג ואפילו אוואטר, מקורן בחברת Weta Workshops"" בוולינגטון. וזה המקור לכינוי נוסף: "ווליווד" Wellywood)). וולינגטון היא עיר יפה עם נקודות תצפית מרהיבות. מרכזה קומפקטי ושטוח וכיף לטייל בו ברגל, ואילו רוב בתי המגורים ממוקמים על הגבעות וההרים סביב, ומשקיפים על נוף נפלא של המפרץ, הנמל ומרכז העיר. מוולינגטון יוצאות המעבורות לפיקטון באי הדרומי. יש בה שדה תעופה בינלאומי והיא משמשת כנקודת מעבר חשובה בין שני האיים. התחלנו את הבוקר בגנים הבוטנים, אליהם הגענו בקרונות "הפניקולר האדום". הגנים בנויים על פסגת גבעה המשקיפה על העיר, ומגוונים עם צמחייה מאזורים שונים בעולם: קקטוסים, יער שרכים אופייני, צומח אוסטרלי ובריכות עם ברווזים. בחלקם התחתון גן ורדים, ולא הרחק ממנו בית קברות יהודי קטן (אותו השארנו לטיול הבא). נהנינו מהצומח המגוון ומעצי הענק, וכהרגלנו, חיפשנו ומצאנו ציפורים (טואי, פרוש, תוכי שחור גדול [כנראה kaka], עורבני לבן גב, יונת עצים). אחרי הטיול בגנים, נסענו למוזיאון הנפלא טה פאפא Museum of New Zealand Te Papa Tongarewa)). זה אחד המוזיאונים הגדולים והחשובים של ניו זילנד, עם תצוגות אינטראקטיביות בנושאי תרבות המאורים, ההגירה לניו זילנד, אנז"ק, החי והצומח, תופעות גיאו-תרמליות ועוד. הוא משתרע על פני חמש קומות עם 36,000 מ"ר של תצוגות. היה לנו סיור בחברת מדריך-שחקן. המוזיאון אכן נפלא, וביקור של שעה וחצי הוא טעימה בלבד. המשכנו את הסיור בתצפית מגבעה המשקיפה על העיר והנמל, וירדנו למרכז העיר, לאזור בניין הפרלמנט בעל המבנה הייחודי. הפרלמנט בנוי מחלק ישן קלאסי, וחלק חדש ומודרני המכונה "כוורת" Beehive)). פה התפזרנו להפסקה קצרה, עד זמן העלייה למעבורת. בצהרים עלינו למעבורת לאחר פרדה נרגשת מיו, ושטנו כ-3 שעות לפיקטון שבאי הדרומי. היה שייט יפה בין הפיורדים והמפרצים המפרידים בין האיים, והמעבורת עצמה הייתה נוחה ונעימה. לפיקטון הגענו אחר הצהריים, ולאחר שחכינו קצת, הגיעו גם גרהם והאוטובוס. לנו ב-Picton Yacht Club, ליד הנמל. הגענו בשעת אחר הצהריים מוקדמת, והחרוצים שבינינו הספיקו לטיל לאזור הנמל והגשר שעל המים. ארוחת הערב נקבעה לשעה 19:00. התייצבנו בזמן, אך חכינו שעה וחצי לארוחה (וזאת לא הייתה הפעם היחידה).
30.11.17, יום חמישי – פיקטון – צפון האי הדרומי – נלסון.
בקר טוב, מתחילים את הטיול באי הדרומי. כשעתיים – שלוש נסיעה מערבה מפיקטון שוכנת לה נלסון – העיר עם הכי הרבה ימי שמש בניו זילנד. אם מזג האוויר גרוע, כדאי לנסוע לנלסון בדרך הקצרה, על כביש מספר 1 (דרך הכרמים). אם מזג האוויר יפה, רצוי לנסוע בדרך הארוכה והיפה לאורך החוף. בשתי הדרכים עוברים את הבלוק, עיר הצדפות. כמובן שמזג האוויר היה מצוין, כמובן שנסענו בדרך היפה ולפני נלסון עצרנו לאחת מארוחות הפיקניק המצוינות שלנו. פה המקום להזכיר את רינה וציפי, ויענקלה האחראי על הקפה, שדאגו לנו פעמים רבות לאוכל ומשקה. במהלך הדרך נחשפנו לתופעת הגאות והשפל, כאשר ראינו את הסירות שנותרו על הבוץ. הגענו לנלסון לפני הצהריים ונכנסנו לביקור ב-WOW Museum, או בשמו המלא: World of Wearable Art & Classic Cars. זהו מוזיאון מיוחד במינו, המציג שני נושאים שונים ומשלב אותם זה לצד זה. בחלל המוזיאון נמצא אחד מרכבי האספנות הגדולים באזור הפסיפיק, לצד מיצג מדהים של "אמנות לבישה", אותה יצרו אמנים מרחבי העולם. המכוניות ויצירות האמנות מוצגים בחלל מעניין עם תאורה מחמיאה, שהופכת את הביקור לתאווה לעיניים. מי שמגיע למקום בשביל המכוניות, מוצא עצמו מתפעל מאמנות הלבישה ולהפך. המקום די מדהים ומשמש מרכז לתחרות שנתית של עיצוב בגדים משוגעים. יש בו תצוגה של כל הבגדים הזוכים בשנים האחרונות. למתעניינים בכלי רכב, יש תצוגת מכוניות עתיקות וקלאסיות, ומוסך. ממוזיאון Wow נסענו למלון המצוין Quality Inn, והתארגנו בחדרים. היה גם מי שהתארגן לכביסה. אחר הצהריים יצאנו לסייר בעיר.
נלסון (Nelson) שוכנת על חוף מפרץ טסמן ויתר גבולותיה הרריים. היא מהווה מרכז כלכלי ותרבותי של אזור נלסון. הוקמה בשנת 1841 והוכרזה כעיר בשנת 1858. היא העיר העתיקה ביותר באי הדרומי. העיר נקראת לכבודו של האדמירל הוריישו נלסון, שניצח את שני ציי צרפת וספרד בקרב טרפלגר בשנת 1805. כבישים רבים ושטחים ציבוריים ברחבי העיר קרויים על שם אנשים וספינות הקשורים לקרב. היא העיר ה-9 במספר האוכלוסין בניו זילנד (50,000 תושבים) והמרכז הגאוגרפי שלה. משמשת כשער כניסה לפארק הלאומי "אבל טסמן", הפארק הלאומי קהורנג'י וכן האגמים של הפארק הלאומי נלסון לייקס. נלסון מארחת פסטיבלים ואירועים רבים לאורך כל השנה, מפסטיבל רייב בטבע ועד פסטיבל העפיפונים. המפורסם בהם הוא פסטיבל האמנות הנלבשת שנערך בספטמבר.
עלינו ל"מרכז ניו זילנד" – The Center of New Zealand Walk. הגן הבוטני שממנו מתחיל השביל, נמצא בקצהו של אחד הרחובות המרכזיים בעיר (Hardy Street). גרהם הסיע אותנו לגן הבוטני, ממנו טיפסנו על הגבעה. מראש הגבעה נשקפים נופי העיר והנמל. בראש הגבעה יש אבן המסמלת את "מרכז ניו זילנד". בשנות ה-60, חוקרים בדקו שוב את המרחקים והחליטו שנקודה זו היא לא המרכז המדויק של ניו זילנד. עובדה זו לא משנה כל כך, כי ההליכה לראש הגבעה מהנה, והנוף הנשקף ממנה מדהים, ועדיין אפשר לצלם את האבן בראש הגבעה. עלינו והצטלמנו, ומראש הגבעה ראינו את התקדמות הגאות באזור הנמל. מכאן המשכנו אל קתדרלת כרייסטצ'רץ' במרכז העיר. על גבעה קטנה מוקפת בגנים, נמצאת הקתדרלה שנחשבת לסמל העיר. רבים מגיעים להתרשם מהבניה הגותית העתיקה ומיופייה של הקתדרלה, מבחוץ ומבפנים. הקתדרלה, שהוקמה במאה ה-19 ונבנתה מחדש ב-1965, נמצאת בקצהו של הרחוב הראשי Traflgar, מוקפת בגנים פורחים. נכנסנו אליה במהלך ההכנות לחג המולד. שמענו את שירת המקהלה וראינו את שפע עצי האשוח המקושטים והמוארים. לפני שחזרנו למלון ולארוחת הערב, הספקנו להצטייד במצרכים לארוחת הפיקניק של מחר. לילה טוב…
1.12.17, יום שישי – הפארק הלאומי אבל טסמן (Abel Tasman National Park). הפארק "אבל טסמן" משתרע על פני 225 קמ"ר בקצהו הצפוני של האי הדרומי. הפארק נקרא על שמו של אבל טסמן, חוקר הארצות ההולנדי שעגן במאה ה-17 בגולדן ביי והיה לאירופאי הראשון שהגיע לניו זילנד. הפארק הוקם ב-1942, במלאת 300 שנה להגעתו של אבל טסמן לאי. מבין כל הפארקים הלאומיים של ניו זילנד, הוא הקטן ביותר. הפארק משלב בין גבעות מיוערות ביער גשם ממוזג לחופי הים, ומהווה משכן לציפורים רבות. באי הזעיר טונגה, הסמוך לחופי הפארק, חיה מושבה של כלבי ים. הוא מרוחק 80 ק"מ מנלסון. מצפון מערב לעיר משתרעת רצועת החוף הזהובה של הגולדן ביי. מדרום לעיר מסמן הפארק "נלסון לייק" את תחילתה של שרשרת הרי האלפים הדרומיים.
טרק החוף אבל טסמן (Abel Tasman Coastal Track) נמנה בין 9 ה-Great Walks בניו זילנד. הוא מסלול ההליכה הפופולרי ביותר במדינה עם כ-200,000 מבקרים מידי שנה, שהולכים לפחות חלק ממנו. המסלול נמשך בין Tasman Bay ל-Golden Bay, אורכו 60 ק"מ (לא מעגלי), הוא לא קשה והנופים מתגמלים במיוחד. כדי להשלימו נדרשים 4-3 ימים.גם אנחנו הלכנו בקטע של "טרק החוף אבל טסמן". יצאנו מוקדם בבוקר אל העיירה Kaiteriteri. עלינו על ספינה קטנה ששטה סמוך לחוף בין המפרצים הנסתרים של השמורה, החופים הזהובים ויערות הגשם. ירדנו מהספינה במפרץ "הקליפה" (Bark Bay) או Medlands Beach עם מדריכתנו החביבה, והתקדמנו בתוך יער גשם בשביל מסודר. הכרנו את שרך הכסף, שרך המטריה ושרך הכליה, והבנו למה האורנים אדומים (ממיתים אותם על ידי החדרת רעל לליבת הגזע, על מנת לאפשר ליער המקורי להשתקם). עברנו ליד ביתה העזוב של משפחת Huffman שהתיישבה במקום ב-1870, ואספה את קליפות עצי האשור וה-Rimu על מנת למצות את הטאנין (tannin) לתעשיית הבורסקאות בנלסון (קישור של טאנין לחלבון קולגן שבעור, חיוני לבורסקאות בתהליך הפיכת עור החיה לחומר שאפשר לעבד. "טאנין" נגזר משם מקצוע הבורסקאות באנגלית: tanning. הנקודות אליהן הגענו במהלך המסלול היו Musquito Bay עם הלגונה הכחולה, Foul Wind – מקום עם רוחות חזקות ושוניות חבויות, ממנו התחלנו בטיפוס תלול וממושך בין עצי אשור ומנוקה אל ראש הגבעה.ירדנו לחוף דרך מחצבת טונגה, בה פעלה מחצבת גרניט בין השנים 1910-1900 (מהן נבנו מדרגות הקתדרלה של נלסון). מבארק ביי למחצבת טונגה (Tonga Quarry) הלכנו כ-5 ק"מ. בדרך פגשנו פרחי דיגיטליס, מיני סחלבים ושיחי תורמוס צהובים. בשטח מוצל במחצבת טונגה פרשנו את ארוחת הפיקניק שלנו, שאליה רצו להצטרף ברווזים ורליות. בחוף הים ראינו צדפות שחורות, צלחיות, כוכבי ים, בלוטי ים, שלצדף, קורמורנים ושחפים הסירה אספה אותנו אחר הצהריים (כשהתחילה הגאות), האוטובוס חיכה בקאייטריטרי, ואתו חזרנו ל"דירות" בנלסון. בחדרם של ציפי ויענקלה קיימנו קבלת שבת נעימה (בת שבע).
2.12.17, יום שבת – נלסון – ווסטפורט – פונאקאייקי – גריימאות'.
החוף המערבי – ה-West Coast, הידוע גם בכינויו The Wet Coast, הוא האזור הגשום והבלתי מיושב ביותר בניו זילנד. ה"אוטוסטרדה" (כביש מספר 6) החוצה אותו הינה כביש צר ומפותל העובר בנוף משגע של צוקים היורדים לחוף, יערות גשם ירוקים, הרים מושלגים וקרחונים. עיירות קטנות פזורות לאורך הכביש, כמו גם עשרות מסלולי טיול באורכים שונים. תחנות לאורך החוף (מצפון לדרום) בהן טילנו: מושבת כלבי הים ליד Westport; פונאקייקי punakaiki)) המוכרת יותר בשם "סלעי הפנקייק" – צורות אבן הנראות כמגדל פנקייקים (לבעלי דמיון עשיר במיוחד). פונאקייקי העיירה היא גם נקודת מוצא לטיולים בפארק הלאומי Paparoa; שני קרחונים גולשים אל החוף המערבי מהפארק הלאומי מאונט קוק – פראנץ ג`וסף ופוקס גליישר. בילינו את הבוקר בשוק השבת הנעים של נלסון (לאחר מציאת המזוודה של הקבוצה הישראלית). מכרו בו פירות וירקות טריים, דברי מאפה, ושפע של עבודות יד מכל הסוגים. יצאנו מנלסון בכיוון דרום-מערב לווסטפורט. בווסטפורט מתגוררים 4250 איש, כלכלתה מתבססת על כריית פחם ופעילויות בטבע. במושבת כלבי הים יש 100-20 פרטים, תלוי בעונת השנה. גורי כלבי הים נולדים בין סוף נובמבר לתחילת דצמבר, ובמשך כחודש האימהות נשארות על הסלעים כדי לטפל בגורים, לפני שהן חוזרות לים לחפש מזון. ירדנו בקייפ פולווינד (Cape Foulwind) ליד המגדלור, וצעדנו בדרך יפהפייה, על מצוקי סלע מעל הים (במסלול שארך כשעתיים וחצי, 5 ק"מ). הלכנו בכיוון כללי דרומה. חלפנו על פני העתק של האצטרולב (מכשיר עזר בניווט) ששימש את אבל טסמן, האירופאי הראשון שהגיע לכף ב-1642. כאשר קפטן קוק עגן כאן ב-1770, ספינתו טולטלה על ידי סערה עזה, והוא זה שהעניק למקום את השם "פולווינד". המשכנו למושבת כלבי הים. ראינו אותם במספר מקומות, אך ללא ספק, המקום האחרון (הקרוב לסיום המסלול), היה המרשים ביותר. בנקודת הסיום חיכה לנו גרהם וקבוצת רליות. אחרי הגלידה המשכנו לפונאקייקי.
אוכלוסיית כלבי הים (Phocidae) נאמדת ביותר מ-20 מיליון פרטים. למשפחה זו שייכים בעלי החיים הגדולים ביותר בין טורפי הים, והקטנים ביותר. צורתם הכללית מוארכת, דמוית טיל. הסנפירים האחוריים צמודים ומשמשים ככוח הדחיפה העיקרי במים. כלב ים נראה כך כיוון שגפיו התנוונו והתקצרו לסנפירים ופרוותו קצרה וצפופה ללא שרידי שערות הסומרות במים. כמו כן שכבת השומן שלו ממלאת תפקיד כפול, הן בשמירת חום והן ביצירת מבנה הידרודינמי, צווארו טלסקופי ויכול להתכנס אל תוך גופו, איברי המין והפטמות התכנסו אל תוך כיסים מתחת לעור, ואפרכסות אוזניו, ריסיו ועפעפיו אבדו. תנועת כלבי הים במים דומה לתנועת דג: הסנפירים האחוריים מקבילים לציר האורך של הגוף, כמו זנב הדג, וסמוכים מאוד זה לזה. הם נעים לצדדים עם החלק האחורי של הגוף, בתנועה צלופחית. הסנפירים הקדמיים דבוקים לצדי הגוף, אך העדרן של עצמות השכמה מאפשר להם גמישות המנוצלת להיגוי ולתמרון מסוימים. בתוך המים אין להם מתחרים. הם שחיינים וצוללנים מעולים. הם מסוגלים לפתח בעת הנדידה מהירות שיוט אופקי של 37 קמ"ש, אולם 9 קמ"ש היא המהירות האופיינית. הם מתקשים לנוע ביבשה. הליכתם היא אטית, מעין זחילה והיגררות קדימה, כשחלק גופם הקדמי נשען על החזה ועל הסנפירים הקדמיים, והחלק האחורי – על האגן. חיים בלהקות גדולות. משך ההיריון 12-8 חודשים. הבגרות המינית בגיל 4-3. תוחלת החיים: 20 – 30 שנה. יש בהם פוליגאמים ומונוגאמים. אין הבדלי גודל בין זכר לנקבה.לכלבי הים 26 – 36 שיניים, בהתאם למין. הם אוכלים דגים, דיונונים וחסרי חוליות שונים, וטורפים כלבי ים צעירים בני מינים אחרים. הם חיים בים ועולים בעונת הרבייה לחופים חוליים וסלעיים, לאיים ולמשטחי קרח.
מווסטפורט המשכנו דרומה לפונקאיקי. הכפרים לאורך הדרך ממש קטנים, כ-10 תושבים בכפר. המצב היה שונה לפני 150 שנה, כאשר הבהלה לזהב הייתה בשיאה. בעיירה פונאקייקי ובפארק הלאומי פאפארואה, באמצע הדרך בין ווסטפורט לגריימאות', משתרעים קטעי החוף היפים ביותר בחוף המערבי. לחץ ארוך שנים הביא להכרזת האזור כפארק לאומי (1987). פונאקייקי בנויה סביב סלעי הפנקייק וה-Blue Holes. סלעי הפנקייק הם סלעי גיר שנרבדו על קרקעית הים, עלו אל פני השטח כתוצאה מנסיגת הים ופעילות טקטונית, ועברו תהליכי בלייה אינטנסיביים וייחודיים, שיצרו את צורת ערימות הפנקייק. גם הפתחים בסלעים נוצרו כתוצאה מתהליכי בלייה, בעקבות ה"מכות" החזקות של גלי הים. אחרי הליכה מהנה בין סלעי הפנקייק, תצפיות לים והתפעלות מהצמחייה הייחודית, נסענו למלון Recreation בגריימאות'. גריימאות' היא העיירה הגדולה ביותר בחוף המערבי של האי הדרומי, בקצהו המערבי של הכביש החוצה את "ארתור פאס" (Arthur's Pass). העיירה שוכנת בפתחו של נהר גריי, על מישור חוף צר, סמוך למרגלות האלפים הדרומיים. במזג אוויר בהיר, ניתן לראות מדרום את הר קוק הסמוך לעיירה. שפך הנהר מחלק את גריימאות' לשלושה אזורים: בלייקטאון סמוך לשפך הנהר על הגדה הדרומית; קארורו, מדרום-מזרח, המופרד מבלייקטאון על ידי שורת אגמים קטנים; וקובדן, לשעבר עיירה נפרדת, על הגדה הצפונית של הנהר. בעיירה יש מספר שבילים יפים לאורך הנהר.
תודה לנחמה שעזרה בהזמנות ובהגשת ארוחת הערב. בזכותך לא חכינו כלל…
3.12.17, יום ראשון – גריימאות' – קניון הוקיטיקה – הוקיטיקה – פרנץ ז'וזף.
יצאנו בבוקר יפה, כרגיל, אל הוקיטיקה (Hokitika) הידועה כבירת אבן הירקן (Jade) של ניו זילנד. העיירה נמצאת 40 ק"מ מדרום לגריימאות', וכשעתיים (135 ק"מ) צפונית לקרחון פרנץ ג'וזף. היא יושבה בשנות ה-60 של המאה ה-19, לאחר גילוי זהב באזור. מרכז העיירה שופע חנויות ובתי מלאכה המוכרים חפצי נוי מאבן הירקן, עצמות, צדפות וזכוכית. התחלנו את הביקור במרחק 30 ק"מ מהעיר, בערוץ הוקיטיקה (Hokitika Gorge). המסלול קצר, נוח, ויפה להפליא (כ-2 ק"מ הלוך וחזור). השביל עובר מעל נהר הוקיטיקה, במקום בו הנהר מפלס את דרכו בקניון סלעי, מוקף ביער טבעי עם עצים אדירים, בעיקר עצי פודוקרפוס. במהלך המסלול יש מרפסות תצפית, גשר נדנדה, מעברים מעל מים בצבע טורקיז והרבה יופי. אחרי הטיול חזרנו להוקיטיקה, אכלנו ארוחת צהריים והסתובבנו בין החנויות עם עבודות היד היפהפיות. מכאן נסענו לעיירה פרנץ ג'וזף.
טיול קרחונים במערב האי הדרומי הוא אחד היעדים המבוקשים על ידי התיירים, והוא כולל את שני הקרחונים הגדולים: "פרנץ ג'וזף" Franz Josef Glacier)) ו"פוקס". בשום מקום אחר בעולם, בקו רוחב זה, אין קרחונים שהתקרבו עד כדי כך אל הים. אלה נהרות עצומים של קרח, הגולשים במורד העמק לכיוון הים. הסיבה להתפתחות הקרחונים כאן משולשת: א. החוף המערבי מושפע מרוחות מערביות עמוסות גשם, היורד כשלג בהרים הגבוהים. גבישי השלג נדחסים ויוצרים שכבת קרח. ב. האזורים בהם נאסף הקרח אל הקרחון הם גדולים מאד, כך שכמות גדולה של קרח נדחקת במורד העמק. ג. אלו קרחונים תלולים מאד, והקרח עובר מרחק גדול לפני שהוא נמס. מהירות הקרחון מאד גדולה, כ-1 מ' ביום. קרחון פרנץ ג'וזף (Franz Josef Glacier) נחשב לאחת האטרקציות המרכזיות באי הדרומי ומושך הוא נחשב לאחת האטרקציות המרכזיות באי הדרומי ומושך אליו מדי שנה מעל 250,000 מבקרים. הוא ממוקם בשמורת Westland Tai Poutini National Park. אורכו 12 ק"מ. הוא מתחיל כקרחון אלפיני בגובה 3300 מ', מגיע לתחתית העמק בגובה של 300 מ' מעל פני הים, ומסתיים סמוך לים טסמן. הראשון שהגיע אל הקרחון בשנת 1865, היה יוליוס האסט האוסטרי, והוא שהעניק לקרחון את שמו של הקיסר האוסטרי. במרחק של כ-5 ק"מ מהקרחון שוכנת העיירה התיירותית פרנץ ג'וזף, המספקת את צרכי התיירים מבחינת לינה, אוכל וסיורים. * * * * *
קרחון הוא גוש קרח ענקי, המורכב ממים שקפאו. הקרחונים מכילים את מרבית המים המתוקים הנמצאים בכדור הארץ. יש שני סוגי קרחונים: יבשתי וימי.
קרחון יבשתי (glacier): תצורה של קרח הנמצאת על-פני היבשה, בראשי הרים גבוהים, בקטבים ובאזורי יבשות הקרובות לקטבים. קרחון יבשתי הוא למעשה נהר קרח הנוצר משכבות דחוסות של שלג, ונע באיטיות כתוצאה מכוח הכבידה. בתנועתו מעצב הקרחון היבשתי תבניות נוף כדוגמת עמקים קרחוניים שהם עמקים בעלי חתך אופייני בצורת האות "U". דוגמה לעמקים כאלה הם פיורדים. דוגמה נוספת היא מורנה, תבנית נוף שבה נוצרים רכסי סלע בצדי ובקצה הקרחון. קרחונים יבשתיים נמצאים בכל אחת מהיבשות, מלבד באוסטרליה. קרחונים אלה מתקיימים במשך תקופות ארוכות של אלפי שנים ויותר. באזור קו המשווה הם נמצאים רק בראשי ההרים הגבוהים, וככל שמתרחקים מקו המשווה אל הקוטב, נמצאים קרחונים במקומות פחות ופחות גבוהים. בגרינלנד, קרוב לקוטב הצפוני, ובאנטארקטיקה, סביב הקוטב הדרומי, מכסים קרחונים עצומים את פני השטח על פני מיליוני קמ"ר. עם זאת, גם באזורים קרים מאוד, יש שטחי אדמה שאינם מכוסים בקרחונים, משום שאין שם מספיק משקעים שישמשו ליצירת קרחון * * * * *
הגענו אחר הצהריים למלון Cottages בפרנץ ג'וזף. התארגנו בחדרים (מבני דירות אליהם גוררים את המזוודה על חצץ) ויצאנו לטייל בעמק הקרחונים, לקראת חזיתו של קרחון פרנץ ג'וזף (Glacier Valley Walk). בהליכה אל הקרחון עצרנו במספר נקודות תצפית מהן נשקפו זוויות שונות של חזית הקרחון. במהלך הטיול פגשנו פרחים לא מוכרים, סלעים יפים במיוחד עשויים שכבות רבות, והרבה סינים. מארוחת ערב נהנינו במסעדה בהמשך הרחוב.
4.12.17, יום שני – פרנץ ג'וזף – אגם מתיסון – מעבר האסט – וואנאקה – קווינסטאון. בבוקר אכלנו במסעדה בקצה הרחוב, ולאחר שצילמנו את הר קוק המושלג, נסענו להקיף את אגם מת'יסון Lake Matheson)). זה "האגם המצולם ביותר במדינה, המשקף כמראה את הנוף המפואר של הר קוק המושלג המתנשא מעליו. כדאי להגיע בבוקר כשהמים שקטים". למרות שבצענו את כל ההוראות כפי שנדרש, הר קוק לא השתקף במי האגם. ובכל זאת, הטיול סביב האגם היה מקסים, ראינו עצים, פריחות, ציפורים (אפילו את הפורפיריה הנדירה – הרלית הכחולה) ונהנינו מכל רגע. משך ההקפה כשעתיים (5 ק"מ). אחרי שירותים וקניות מוצלחות בכניסה לאגם, המשכנו למעבר האסט (זוכרים? מהקרחון..).
בעיירה Haast פונה הכביש מזרחה אל פנים המדינה דרך מעבר ההרים Haast Pass וממשיך ל-Wanaka וקווינסטאון. כמו בכל מקום בחוף המערבי, גם זו דרך יפיפייה ובצדיה מסלולי הליכה, מפלים ועוד. כשהתחלנו לנסוע דרומה, הפך יער הגשם משני צדי הכביש צפוף וחשוך, ורק בהמשך, לקראת המעבר, נפתח מסך העצים העבות והתגלו רצועות החוף. פה גם עצרנו לשירותים ולצילום, והמשכנו למעבר האסט עם נוסעת אחת פחות. אבל גם זה הסתדר והמשכנו בדרך יפהפייה לוואנאקה, המשמשת נקודת יציאה לטרקים ומגוון פעילויות עתירות אדרנלין. עברנו את האגמים והגענו לאתר התיירות המפורסם ביותר בעיירה, עולם הפאזלים ,(Puzzling World) הידוע במבוך התלת ממדי שלו. זו אחת האטרקציות הזולות בניו זילנד (שמחירי הכניסות והפעילויות שלה מרקיעי שחקים!). כדאי להתחיל את הבילוי בביקור בשירותים, שאפילו הם אטרקציה נחמדה. יש חדר מבוא שנראה כמו שירותים רומיים עתיקים, ובו תמונה תלת ממדית חביבה. במבנה המרכזי של האתר ארבעה חדרים עיקריים: חדר ההולוגרמות בו כעשרים הולוגרמות יפות ומרשימות, חדר הפרצופים בו שורות על גבי שורות של פרצופים שקועים של מפורסמים (איינשטיין, מוצרט, ואן גוך ועוד), שכאשר זזים נראה כאילו הם מסתכלים עלינו. לא חשוב לאן ובאיזו מהירות זזים, הם עוקבים בעיניהם אחריך. החדר הבא הוא חדר הבנוי בצורה מיוחדת עם זוויות בלתי הגיוניות ושיפועים הפוכים, כך שמי שיורד בעצם מטפס ולהיפך. יש בו מספר מתקנים חביבים כמו שולחן ביליארד עם כדור המטפס בעלייה, כיסא העולה במורד וכדומה. הכול מאד אינטראקטיבי וכיפי. החדר האחרון הוא חדר מעוות כך שמי שעומד ליד אחת הדלתות שלו נראה נמוך, ממש גמדי ומי שעומד ליד הדלת האחרת נראה גבוה ביותר. בין החדרים תלויות תמונות תלת ממדיות עם אפקטים מיוחדים ומספר משחקי חשיבה. בחדר הכניסה הגדול יש הרבה משחקי חשיבה. חובבי שעשועי מחשבה יכולים לבלות כאן יום שלם. בחצר יש מבוך ענקי. צריך להגיע לארבעה מגדלים בצבעים שונים ואז לצאת מהמבוך. כתוב שאם עושים את המגדלים בסדר מסוים (למתקדמים), זה לוקח בין שעה לשעתיים. המבוך ממש מסובך. צריך סבלנות וחוש התמצאות על מנת לצלוח אותו (חבורת ה"מתקדמים" שלנו לא עמדה במטלה). מצדו השני של המבנה יש מגדל משופע ובתים עקומים, אשר ניתן להצטלם איתם וליצור אשליה אופטית. נהנינו מאד והמשכנו לקווינסטאון למלון: Copthrone Hotel & Resort. הדרך לקווינסטאון הייתה יפה במיוחד, בעיקר כשראינו את שדות התורמוס הצבעוניים ועצרנו לצלם אותם. הגענו לקראת ערב, ובשעות האור האחרונות ירדנו לאכול במרכז העיר. כשטיפסנו למלון, הפסדנו את כל הקלוריות.
5.12.17, יום שלישי – עיירת האדרנלין קווינסטאון Queenstown)) – ארוטאון.
קווינסטאון היא בירת הספורט האתגרי של ניו זילנד. היא ממוקמת בדרום – מערב האי הדרומי, בחבל אוטגו, לחופו של אגם ווקאטיפו Lake Wakatipu)). זו העיירה התוססת ביותר באי הדרומי, עם מרכז שופע בילויי לילה, מסעדות ופאבים. שמה ניתן לה בעקבות הערה של אחד המבקרים הראשונים: "it is beautiful enough for a Queen" ("יופיו של המקום מתאים למלכה"), והיא אכן עיירה ציורית ויפיפייה מאין כמוה. קווינסטאון היא "מולדת" הבאנג'י. המוצלח מבין אתרי הקפיצות הוא AJ Hackett Bungy הממוקם בגשר "קאוואראו" KAWARAU)), שהיה המקום הראשון בו קפצו באנג'י בניו זילנד. הקפיצה מתבצעת מגשר מעל נהר, והקופץ יכול לבחור אם לטבול במי הנהר ועד כמה. אחרי הקפיצה מפנים את הקופץ בסירה לרציף קטן סמוך. פעילות מדליקה (לנועזים בלבד) היא: Shotover Canyon Swing, סוג של באנג'י בו קופצים מצד אחד של מצוק מעל לנהר לצדו השני בנדנדת חבלים ענקית.
פעילות מסחררת נוספת היא שייט פראי ב"שוטאובר ג'ט" (Shotover Jet) – זהו שייט בן כ-25 דקות בנהר בתוך קניון צר וציורי. בכל סירה כ-12 איש ונהג מנוסה שמנווט את הסירה במהירות גבוהות בסיבובים חדים במים רדודים בין סלעים. מדי פעם הוא מסובב את אצבעו להכין את נוסעיו לסיבוב ועושה סיבוב של 360 מעלות במקום. במהלך השייט הוא עוצר להסברים על המקום ועל הסירה ויכולותיה. כדאי לעלות בגונדולה אל פסגת ההר (Skyline Queenstown). הנוף הנשקף במהלך הנסיעה ומפסגת ההר נפלא: רואים את העיר הקטנה במלוא הדרה, יושבת על אגם עם מים תכולים וסירות, בשמיים דאונים רבים ובסמוך קופצים ב'אנגי. בפסגה ממוקמת נקודת המוצא של ה"לודג'", מעין מזחלת אישית, המזכירה מאד מגלשה אלפינית, אך נוסעים בה במסלול משופע המזכיר מסלול מרוצים מפותל, ללא חיבור לכבל או מוט. בפסגת ההר יש גם מסלולי טיול רגליים ואומגת צמרות. קוויסנטאון היא בירת הצניחות החופשיות של ניו זילנד. אם אין לכם פחד גבהים ואתם מוכנים להשקיע סכום כסף ניכר בתענוג, זה המקום להתנסות בכך! * * * * *
הבנו את כל האפשרויות. החלטנו לצפות בקפיצות הבאנג'י, ולהמשיך משם לארוטאון. אחרי שהגענו וראינו את הקפיצות והקופצים, נמרוד החליט לקפוץ. בסמוך לקווינסטאון ממוקמת העיירה הקטנה ארוטאון Arrowtown)), בה התגוררו כורי זהב והיא שוחזרה בקפידה. ניתן לסייר בין מבני העץ ברחוב הראשי הנראים כמו תפאורה למערבון, ולבקר במוזיאון הקטן בו יש תצוגות על כריית זהב ועל ההיסטוריה המקומית. יש גם ישוב סיני משוחזר מתקופת "הבהלה לזהב", סמוך לנחל קריק, בהמשך הרחוב הראשי. חנות ושתי בקתות שוחזרו כתזכורת לתפקיד שמלאו הכורים הסינים במהלך אותה תקופה. הסינים סבלו מיחס מפלה, בעיקר בזמן המיתון הכלכלי בשנות ה-80 של המאה ה-19. מארוטאון חזרנו לקווינסטאון, ולאחר סיבוב היכרות עם האוטובוס, התפזרנו. חלק נשאר בעיר, היה מי שחיכה לצניחה חופשית, עדה המשיכה ל"אומגת צמרות" וכל השאר טיילו בגן הבוטני, עם מגוון פרחים, גן ורדים ועצי ענק, וכל זאת על שפת האגם.
בשעות הערב ירדנו מהמלון העירה לארוחת ערב, ואחריה עלינו עם הגונדולה לפסגת הר בוב, בתקווה לראות שקיעה. הכול היה נעים וטוב, פרט לעננים שהסתירו את השמש.
6.12.17, יום רביעי – קווינסטאון – פיורד דאוטפול (Doubtful Sound).
גולת הכותרת באזור טה אנאו הוא טיול למילפורד סאונד (Milford Sound) או לפיורד דאוטפול. דאוטפול סאונד הוא פיורד גדול יותר, עם פחות תיירים, עם נוף פראי ומופלא של הרים בראשיתיים, יערות עבותים ומפלי מים שוצפים אחרי הגשם. השייט ב-Doubtful Sound זו חוויה מרשימה ויום טיול שלא ישכח במהרה. דאוטפול סאונד הוא פיורד בצדו הדרום-מערבי של האי הדרומי, בשטח הפארק הלאומי פיורדלנד, ותופס את המקום השני מבין אתרי התיירות המפורסמים בניו זילנד. הפיורד נקרא בשם "דאוטפול" על ידי מגלה הארצות ג'יימס קוק, בעקבות החלטתו לא להיכנס עם ספינתו לתוך המפרץ, כי היה בספק אם יוכל לנווט בו. הפיורד מכיל מספר זרועות משנה שהם פיורדים משל עצמם. בשטח הפיורד מספר מפלי מים, המוכר בהם הוא מפל בראון שגובהו מעל 600 מטר, והוא בין המפלים הגבוהים בניו זילנד. בעונה הגשומה נוצרים בשטח הפיורד מאות מפלי מים עונתיים. כמו כן, בשטח הפיורד מספר איים.
הגישה לדאוטפול סאונד אפשרית בשיט דרך ים טסמן, או באמצעות כביש המתחיל בתחנת הכוח התת-קרקעית מאנאפורי על גדת האגם (הכביש נסלל ב-1959 והוא היחיד בניו זילנד אשר לא מחובר לרשת הכבישים הארצית. הגישה אליו אפשרית רק באמצעות חציית האגם בסירה). לאחר שיט באגם מאנאפורי, נסענו באוטובוס לדאוטפול סאונד במתלול של יער גשם עשיר. עצרנו לתצפית במעבר וילמוט, ועלינו על הספינה לשיט בדאוטפול סאונד.
* * * * *
להיווצרות פיורד צריך היסטוריה קרחונית: שלג נערם על אפיק של נהר ודוחס את עצמו. כשהוא מתחיל להפשיר, הוא גולש ומעמיק את עצמו עד להגעה לים. הקירות נחצבים. את כל החומר שהוא אוסף במהלך החציבה (מורנה), הוא מוביל אתו. יש מורנה חזיתית (דוחף את החומר לפניו), ומורנה צדית (החומר נמשך בצדי הקרחון). כשהוא מגיע לים, מפלס מי הים עולה והמים נכנסים לאפיק אותו חצב הקרחון.
הרכב המים בשטח הפיורד (כמו גם בשטחם של פיורדים אחרים בסביבה) ייחודי בכך שהוא דו-שכבתי. השכבה העליונה היא מי גשם מתוקים המכילים שכבת טאנין מיערות הסביבה. השכבה התחתונה היא מי ים מלוחים. שכבת הטאנין הכהה חוסמת מעבר חופשי של אור לתוך המים, ולכן התפתחו במי הפיורד צורות חיים כדוגמת אלמוגים שחורים, הנמצאים לרוב בעומק של 40-30 מטרים (בדאוטפול סאונד ניתן למצוא אותם בעומק של 10 מטרים בלבד). בנוסף ניתן לראות בדאוטפול סאונד להקות של דולפינים, כלבי ים, דובי ים, פינגווינים, מינים רבים של דגים ומינים נדירים של לוויתנים. תחנת הכוח ליד אגם מאנאפורי, נבנתה כדי לספק חשמל לכור להיתוך אלומיניום ליד העיירה בלאף. בין אגם מאנאפורי לדאוטפול סאונד נחפרה מנהרה. דיפ קוב (Deep Cove), שהוא אחת מהזרועות הנכנסות לדאוטפול סאונד, משמש לקבלת המים המוזרמים מאגם מאנאפורי באמצעות צינורות תת-קרקעיים. בינו לבין הפיורד יש הפרש גבהים של 230 מ', וכך מונעות הטורבינות ונוצר חשמל בתחנת הכוח ההידרואלקטרית התת-קרקעית מאנאפורי. הפרויקט עורר התנגדות חריפה בשל הפגיעה באיכות הסביבה והתוכנית להעלות באופן משמעותי את מפלס המים באגם מאנאפורי. חלק מן התוכניות סוכל בעזרת "העצומה להצלת מאנאפורי".
דאוטפול סאונד
כשהגענו לספינה, הקשבנו להוראות וסדר היום, והתחלקנו לתאים. שטנו בפיורד, צפינו במושבה של כלבי ים, דובי ים (Fur Seal) ואפילו ראינו פינגווין מצויץ. אחר הצהריים ירדנו עם סירה למים (אפשר היה לרדת גם עם קייקים), ושטנו להנאתנו בעקבות הקייקים. לאחר ארוחת ערב עשירה התקיימה הרצאה מעניינת שעסקה בגיאולוגיה ובביולוגיה של הפיורד. בלילה, היו שישנו והיו שלא.
27.12.17, יום חמישי – חזרה מפיורד דאוטפול – טה אנאו – קטלינס – מפלי מקלין.
למחרת המשכנו לשוט בפיורד ובאחת מזרועותיו. הכול היה יפה והשיא הגיע כשהדולפינים שחו והשתעשעו ליד הסירה. בשלב מסוים הוכרז על שקט כללי, כולל מנוע הסירה, ואפשר היה להקשיב לטבע. בצהריים ירדנו מהסירה, ושוב אוטובוס וסירה, וליד האגם מצאנו את גרהם ונסענו לטה אנאו. הייתה חוויה מיוחדת ומופלאה. טה אנאו (Te Anau) היא עיירה קטנה, על שפת אגם Te Anau בדרום-מערב האי הדרומי. היא נמצאת בלב הפיורדלנד (Fiordland), שהוא הפארק הלאומי הגדול בניו זילנד, המשתרע על שטח של יותר מ-12 מיליון דונם (כשליש משטח מדינת ישראל!). טה אנאו משמשת כנקודת מוצא לטיול בפיורדים, טיולים ברגל, שייט וצפייה בבעלי חיים ימיים. ליד האגם שוכן פארק ציפורים שמטרתו הצלת ציפורים ילידיות, ובו ראינו מספר ציפורים: kaka (נסטור יערי), morepork (ינשוף קטן), תוכי ירוק (דררה?), טדורנת גן עדן, ברווז אפור. בפארק הציפורים נהנינו מארוחת פיקניק, והמשכנו בנסיעה לקטלינס. נסענו דרומה עד אינברקרגיל, ומשם התחיל החיפוש אחר בית המלון. לבסוף, בעזרת הwaze- של יענקלה, איתרנו את המלון, McLeans Falls Motel, מקום נחמד בסוף העולם. אכלנו ארוחת ערב "שמשית" במיוחד, וקינחנו את היום בטיול נפלא למפלי מקלין. המפלים מתוארים בספרות כ"מרשימים ביותר בקטלינס", ואכן היו מרשימים. זה אחד המפלים הגבוהים בקטלינס, והוא מורכב מהתלכדות של 4 מפלים. הגבוה מביניהם נופל מגובה של 20 מ' והמים ממשיכים לזרום בערוץ צר לשלושה מפלים נוספים. הלכנו בשעה יפה של לקראת ערב. השביל עבר ביער עבות אפלולי, עשיר בשרכים וטחבים, ומהעצים נשמעה שירת ציפורים (ירגזים, טואי? Bellbird?). המסלול ארך כשעתיים, וכשסיימנו, ירד הערב. * * * * *
מחזור גאות ושפל (כְּרִית) הוא תופעה שבה גובה פני הים, "עולה" או "יורד" במחזוריות קבועה. לפי הידוע מן הכתובים, הראשון שהצליח לקשור בין תופעת הגאות והשפל ובין הירח היה מגלה הארצות היווני פיתאס. הכוחות הגורמים לתופעה זו נקראים "כוחות גאות ושפל". התופעה באה לידי ביטוי באופן חזק בחופים הנושקים לאוקיינוסים (מדובר בהפרשים של 6 – 8 מטרים). בים התיכון ש"כלוא" בין יבשות אפריקה ואירופה, התופעה חלשה יחסית (חצי מטר בערך בחופי ישראל). מחזור הגאות והשפל מתרחש פעמיים ביום. הזמן בין גאות אחת לשנייה הוא כ-12 שעות ו-24 דקות, כתוצאה משילוב סיבוב כדור הארץ סביב עצמו עם מסלולו של הירח סביב כדור הארץ. הסבר פיזיקלי לתופעה – כדור הארץ והירח סובבים סביב נקודת מרכז המסה שלהם. סיבוב זה גורם לכוח צנטריפוגלי שכיוונו מנקודת מרכז המסה החוצה, הפועל על חלקיקי המים בנקודות A ו-B. הכוח הצנטריפוגלי הוא בעצם כוח מדומה הנוצר כתוצאה מההתמדה של טיפות המים בסיבוב כדור הארץ. לפי חוק הכבידה של ניוטון, כוח המשיכה קטן ככל שהמרחק גדל, ולכן בנקודה B הוא חלש יותר מאשר במרכז כדור הארץ, ובמרכז כדור הארץ הוא חלש יותר מאשר בנקודה A. כוח הגאות הוא למעשה ההפרש הווקטורי בין הכוח הצנטריפוגלי (הקבוע בכל הנקודות) וכוח המשיכה של הירח (המשתנה עם המרחק). כוח המשיכה של כדור הארץ חזק עשרות מונים מזה של הירח ומן הכוח הצנטריפוגלי, ולכן בנקודות A ו-B אין די בהשפעת הכוחות כדי "למשוך" את טיפות המים. אלא שבנקודות C ו-D תורגש השפעת הכוחות, מפני שבנקודות אלה יש לכוח השקול רכיב מקביל לפני כדור הארץ שאינו פועל בניגוד לכוח המשיכה של כדור הארץ. רכיב זה של הכוח גורם לטיפת המים "לגלוש" לכיוון הירח או בכיוון ההפוך. רכיב זה משתנה בגודלו, וקטן ככל שמתקרבים לנקודות A ו-B. בנקודות A ו-B אין לכוח רכיב המקביל לפני כדור הארץ ולכן המים מצטברים באזורים A ו-B. כיוון שכדור הארץ מסתובב, נקודה מסוימת על פניו משנה את מיקומה במהלך הסיבוב מ-A ל-C, ל-B ול-D – כך שלעתים היא באזור בו יש "הרבה" מים (למשל, A ו-B; נקודות שהן על הציר "ארץ-ירח"), ולעתים היא באזור בו יש "מעט" מים (למשל, C ו-D; נקודות שאינן על הציר "ארץ-ירח"). השינוי בכמות המים מתבטא בגובה פני הים בחופים (ולעתים גם באגמים), ונראה כגאות ושפל.
8.12.17, יום שישי – קטלינס – יער קוריו (היער המאובן) – נאגט פוינט – דניידין.
הקטלינס הוא רצועת חוף יפהפייה בדרום האי, באזור שבין וואיפאפה פוינט ((waipapa בסאות'לנד לבין נאגט פוינט (Nugget Point) שבדרום אוטאגו. חוף הקטלינס מספק נופים מדהימים עם יערות, אגמים ומפלים, ומהווה בית לבעלי חיים רבים. ההתיישבות באזור די דלילה, כשרבים מהתושבים מתגוררים באוואקה (Owaka). כדאי לעצור בכל נקודה הקורצת בדרך, בעיקר בעיירות הקטנות עם שלווה דרומית קסומה. מי שאוהב הרבה ירוק, הרבה שקט ושלווה, את רחש המפלים ולא מפחד מאריות ים – זה המקום בשבילו. האזור יושב בעבר על ידי ציידי מואה ועדויות לאתרי החניונים וערמות הזבל שלהם נמצאו בפאפאטוי. בין ראשית המאה ה-17 לראשית המאה ה-19 קטנה מאד האוכלוסייה המאורית בשל התדלדלות עופות המואה, היעדר גידולי קומארה (תפוח אדמה מאורי) והפחד מיצור אגדי ופראי בשם מאירוארו (Maeroero) שחוטף ילדים ונשים. מאוחר יותר הקימו ציידי לווייתנים ישובים לאורך החוף. אחריהם הגיעו עובדי מנסרות, שספקו עצים לשוק בדניידין (עצי אשור עבותים שנכרתו בשנות ה-60 של המאה ה-19). בשיא התקופה של כריתת יערות פעלו באזור כ-30 מנסרות. את מסילת הברזל התחילו להניח ב-1879, אך אל אוואקה הגיעה 25 שנים אחר כך. גל ההתיישבות האחרון היה של מגדלי כבשים.
יש בקטלינס יערות טבעיים של עצי פודוקארפוס, טוטארה, רימו, מירו ועוד. לצד עולם הצומח יש כאן שפע של כלבי ים, אריות ים, ופילי ים, להם יש מושבת רבייה בנאגטס פוינט. יש גם פינגווינים צהובי עין, קאקה, ברווזים, עופות מים וציפורי מוהואה נדירות. בנקודת וייפאפה ((Waipapa Point ארע האסון הימי השני בגודלו בניו זילנד. בשנת 1881 פגעה הספינה טררואה (SS Tararua) בריף אוטרה (Otara Reef), כקילומטר מהחוף. מתוך 151 הנוסעים בספינה, רק 20 שרדו. 65 מהקורבנות קבורים בבית קברות סמוך. בשנת 1884 הוקם על החוף מגדלור כדי למנוע אסון דומה.
התחלנו את הבוקר בנסיעה למפרץ קוריו (Curio Bay), בו ניתן לראות בזמן השפל יער מאובן, שהוא אחד מן היערות המאובנים הנרחבים ביותר בעולם. יער מאובן זה הוא בן כ-160 מיליון שנה. גדמי העצים והגזעים המאובנים מהווים הוכחה לכך שניו זילנד הייתה מחוברת בעבר ליבשת העל גונדוונה (Gondwanaland), מאחר וסוגי העצים שזוהו כאן זהים לאלו שנמצאו ביערות מאובנים מאותה תקופה בדרום אמריקה. במפרץ קוריו חיה מושבה קטנה של פינגווינים צהובי עין, אותם ניתן לראות כשעתיים לפני השקיעה כשהם יוצאים מן הים אל עבר אתרי הקינון שלהם. מפרץ קוריו נמצא כ-88 ק"מ מדרום מזרח לעיר אינוברקרגיל (Invercargill). לא באנו שעתיים לפני השקיעה ולא ראינו את הפינגווינים צהובי העין, אך הגענו בזמן השפל והתרשמנו עמוקות מהגזעים המאובנים ומ"ריקודי" האצות הענקיות בקצב גלי הים. ממפרץ קוריו המשכנו ל"מערות הקתדרלה" בכביש הנקרא בפי המקומיים ה"סיניק רוט", והוא מדהים ביופיו. ההגעה למערות הקתדרלה מחייבת בדיקה של שעות הגאות והשפל, הואיל והמערות נושקות לשפת הים ואי אפשר להיכנס אליהן בגאות. באתר יש מערות שנחצבו באופן טבעי על ידי גלי הים בסלעי מצוקי הגיר, כך שנוצרו חללים תלולים, חדים וגבוהים, שמזכירים קתדרלות אירופיות ישנות מימי הביניים. הדרך היחידה לחוות אותן היא להגיע בשעת השפל ולהיכנס פנימה. לעתים פוגשים על החוף פינגווינים צהובי עין. כדאי לשבת על החוף ולהביט (או לצפות מלמעלה) כיצד קו המים משתנה בצורה קיצונית תוך פרק זמן של חלקי שעה.
הגענו לאתר בשיא השפל, ירדנו לחוף בשביל מסודר ביער גשם טבעי, ולאחר הליכה קצרה על החוף, הגענו למערות. יש שתי מערות מחוברות בקצה הרחוק שלהן, כך שנכנסים במערה אחת ויוצאים בשנייה. הפסקת צהריים עשינו בעיירה המנומנמת אוואקה (Owaka). מאוואקה נסענו לנאגט פוינט. הלכנו בדרך יפה, מעל מצוקי הים לכיוון המגדלור. בדרך, כשראינו מתחתינו על הסלעים כלבי ים, אריות ים או כנראה דובי ים, התלהבנו, התעכבנו וצילמנו. בים מתחת למגדלור, יש מעגל של סלעים סימטריים שמזכירים גושי זהב אדירים, בתאורת שמש מתאימה של שקיעה. סלעים אלה נקראים "נאגטס". יש הטוענים כי נקודת הנאגט היא היפה ביותר לאורך הקטלינס. האיים הקטנים המנקדים את הים ליד המגדלור (הוקם בשנת 1869), נראים כנעלמים אל תוך האופק. האזור שוקק בעלי חיים. ניתן לראות כלבי ים שעירים (Fur Seals, דוב ים?) רובצים לרגלי המצוק לצד כלבי ים ענקיים וציפורי מים. היה טיול נפלא והייתה התרגשות רבה של חברי סאסא במפגש עם שרית. לקראת ערב הגענו למלון בדניידין: Mercure Leisure Lodge.
9.12.17, יום שבת – דאנידין (Dunedin) – מאוראקי בולדרס – חצי האי אוטגו.
דאנידין היא העיר השנייה בגודלה באי הדרומי ובירת מחוז אוטאגו. בעיר כ-120,000 תושבים, שעם תושבי הכפרים בסביבה, מהווים יותר ממחצית תושבי החבל. בימי הבהלה לזהב הייתה הגדולה שבערי ניו זילנד. היא יוסדה על ידי מתיישבים סקוטים והשתמרה בה המורשת הסקוטית. הם הקימו את אוניברסיטת אוטאגו University of Otago)), הראשונה במדינה ונחשבת עד היום לאחת המובילות בניו זילנד. כיום מתגוררים בעיר מעל 20,000 סטודנטים, מה שהופך אותה לבעלת אופי צעיר ותוסס. עושרה של העיר במחצית השנייה של המאה ה-19, הביא לבניית עיר ויקטוריאנית מפוארת. על אף שבמרכז העיר יש מבנים מודרניים, חלק ניכר מהאדריכלות הוויקטוריאנית שרד. ההיסטוריה המאורית המוקדמת של האזור הייתה עקובת דם, עם סכסוך בין 3 שבטים שחיו בחצי האי אוטגו. לאחר מכן הביאו ציידי הלוויתנים וכלבי הים מגיפות ומחלות, ועד 1848 הצטמצמה האוכלוסייה הגדולה לכ-100 איש. במחצית המאה ה-19 התגלה זהב באוטגו והמחוז התעשר, בתי עסק מפורסמים נוסדו והמקום שימש כמנוע הכלכלי של ניו זילנד. בשנת 1879 הייתה זו העיר הראשונה מחוץ לארה"ב שפעלה בה מערכת חשמליות עירונית.
אוטגו (Otago) הוא חבל בדרום מזרח האי הדרומי, השני בגודלו בניו זילנד. הוא נקרא על שם חצי האי אוטגו הנמצא בשטחו. הוא משתרע על פני 31,241 קמ"ר, ומתגוררים בו 196,600 תושבים, יותר ממחציתם מתגוררים בדאנידין. בחצי האי אוטאגו ליד דאנידין, אפשר להתרשם מרצועת חוף מיוחדת ולראות פינגווינים, דולפינים, אריות וכלבי ים, אלבטרוסים, ציפורים נדירות ועוד.מלבד חצי האי אוטגו, נמצאים בסביבת דאנידן חופים מצוינים לגלישת גלים ומראות מיוחדים כמו סלעי מואראקי (Moeraki Boulders), דמויי שריון הצב. בנקודת תאיירואה (Taiaroa Head) בצפון חצי האי אוטגו, יש מושבה של אלבטרוס מלכותי. במקום זה היה מבצר שהוקם בסוף המאה ה-19 כדי להגן על ניו זילנד מפני פלישה אפשרית של רוסיה הצארית. נמצאים פה תותחים ייחודיים הנקראים "תותחי ארמסטרונג הנעלמים" (Armstrong Disappearing Gun). יצאנו בבוקר לטיול בעיר. נסענו לרחוב התלול בעולם (Baldwin Street) לפי ספר השיאים של גינס, ועלינו בו (תלילות של 35%). אורך הרחוב 350 מ'. בחלקו התחתון גובהו 30 מ' מעל פני הים ובקצהו העליון – 100 מ' מעל פני הים. הרחוב ממוקם בשכונת מגורים בשם North East Valley, כ-3.5 ק"מ צפונית-מזרחית למרכז העיר. משם נסענו לתחנת הרכבת ההיסטורית והמיוחדת Dunedin Railway Station. התחנה בת שתי קומות וגילה מעל מאה שנים. היא מכילה שפע פסיפסים עם ציורים וסמלים של רשות הרכבות הניו זילנדית. הקומה השנייה של המתחם מוקדשת למוזיאון אמנות והיכל תהילה לספורט הניו זילנדי. התחנה פעילה עד היום ועוברות בה רכבות מודרניות, וגם רכבות עתיקות שנוסעות במסלולי תיירות לאורך ההרים בסביבה המשכנו ברגל למרכז העיר, ה"אוקטגון" The Octagon)). פה התפזרנו, מי לקניות, מי לקתדרלה ולטיול, ומי לביקור בבית החרושת לשוקולד "עולם קדבורי" (Cadbury World), בו נערכים סיורים מודרכים בני 75 דקות במפעל, הכוללים טעימות. סמוך לשעת הצהריים נסענו צפונה (על הכביש לכרייסצ'רץ'), לראות את סלעי מואראקי (Moeraki Boulders). במואראקי יש סלעים עגולים הנראים כמו גולות ענקיות. בני שבט נגאי טאהו מספרים כיצד נטרפה סירת הקאנו Arai te uru)), במהלך שיט לחיפוש אבן הירקן te wai pounamu)). בסיפור שלהם, הסלעים הם סלי מזון עגולים ומכלי מים, וזרעי הקומארה (תפוח האדמה) הם אבנים שאינן עגולות. השונית היא שרידי סירת הקנו. למדענים יש הסבר פחות רומנטי: הסלעים לא נפלטו מהים אלא עברו תהליכי שחיקה בצוקי הסלע הרך שמאחוריהם, בתהליך שהחל לפני 60 מיליון שנים בים. צורתם העגולה של האבנים התהוותה בהדרגה בתוך משקעי הבוץ והסחף בקרקעית הים, שהצטברו סביב חומר אורגני ששימש כגרעין. החומרים שהתגבשו סביב הגרעין הם מינרלים של קלצית, סיליקה או ברזל שחלחלו לסלעי המשקע, והצטברו במידה שווה בכל הכיוונים.
לפני 15 מיליון שנה, בתקופת המיוקן, הורמו סלעי המשקע מעל פני הים והארוזיה החלה. במקביל נוצר קו החוף ונחשפו הסלעים שהכילו את ה"כדורים", שגדלו מכדוריות קטנות לגופים כדוריים גדולים. בשחיקה מאוחרת של פני הסלע נחשפה במקומות רבים רשת של עורקים פנימיים, שמזכירים שריון צב. רשת זו נוצרה כאשר פני השטח החיצוני של הכדורים התקשה, ואילו במרכז הרך החלה התייבשות שגרמה לסדקים על פני הכדור. סדקים אלה התמלאו בגבישי קלצית חומים או צהובים. במורד חוף מואראקי נמצאו שתי אבנים עגולות שהכילו עצמות של זוחל קדום (פליסיוזאור) קרוב ללטאה, שחי בתקופת המזוזואיקון, ומוסזאורוס, לטאה קדמונית קטנה יותר. מספר עובדות על סלעי מואראקי: נחשפו בחוף מואראקי מעל 50 סלעים עגולים. קוטר הגדול ביותר – 2.2 מ'. קוטר שני שליש מהבולדרים הוא מעל 1 מ'. קוטר הקטן ביותר – 30 ס"מ. הבולדרים הגדולים ביותר שוקלים מעל 7 טון, ונוצרו במשך 4 מיליון שנים. אחרי הפסקת צהריים באתר חזרנו לדאנידין, ובזמן שנותר עד ליציאה לחצי האי אוטגו, חלק מהמטיילים בילו בגנים הבוטנים היפים של דנידין (Dunedin Botanic Garden), ליד המלון. יש בגנים חממה וכלוב עופות גדול עם תוכי קיאה, קאקא וציפורים ילידיות נוספות. אחר הצהריים נסענו למרכז המבקרים בחצי האי אוטגו. התחלנו את הסיור בראש תאירואה (Taiaroa Head), בו יש מושבה של אלבטרוס מלכותי. זו המושבה היחידה בעולם בה מקנן האלבטרוס סמוך למקום יישוב ולא על אי מרוחק. המושבה הולכת וגדלה, ובשנת 1994 קיננו במקום בין 90 ל-100 ציפורי אלבטרוס. האלבטרוסים הם משפחה של עופות ימיים מסדרת היסעוראים. האלבטרוס המלכותי הוא בין הגדולים בעופות הימיים, ואחד מהעופות הגדולים ביותר המסוגלים לעוף. בשל גודלו ומשקלו (9 ק"ג), תעופתו מתבססת על דאייה. הוא נוהג לעוף בגפו ועובר למעלה מ-150 אלף ק"מ בשנה, במהירות העולה על 110 קמ"ש. מראה של אלבטרוס מלכותי במעופו הוא בלתי נשכח. נישא על גבי כנפיים דקות באורך של כ-3.5 מ'. האלבטרוס מרשים באוויר, אך מגושם על הקרקע. האלבטרוסים מונוגמיים. הזוג בוחר מקום קינון אליו יחזור כל שנה. הזוג מגיע לאתר הקינון בחודש ספטמבר, מחזר ומזדווג באוקטובר, מטיל ביצים בנובמבר ודוגר עד ינואר, אז בוקעים הגוזלים. בין מרץ לספטמבר עוזבים ההורים את הגוזלים כדי לחפש מזון, וחוזרים רק כדי להאכיל. בספטמבר פורחים הגוזלים מהקן. תוחלת החיים היא מעל 50 שנה.
אחרי הסברים מתאימים עלינו לתצפית המאפשרת צפייה במושבה ללא הפרעה לציפורים. הצלחנו לצפות באלבטרוסים בתעופה, וגם בקיני אלבטרוסים הדוגרים על הביצים.
לפנות ערב יצאנו לראות את עליית הפינגווינים הזוטרים (הכחולים) מן הים אל החוף, שם הם מתפזרים לקניהם. אורך הפינגווין הזוטר 43-33 ס"מ, משקלו כ-1.5 ק"ג. אין כמעט דו -צורתיות מינית. הוא לילי יותר משאר המינים. חי במושבות גדולות, הקן בתוך מאורה או מתחת לשיח. החיזור קולני ומרשים. בדרך כלל אין בני הזוג נשארים נאמנים זה לזה. תזונתם מבוססת על דגים, דיונונים, קריל (סרטנים) ובעלי חיים ימיים קטנים. הם שחיינים וצוללנים טובים, ומתרחקים עד כ-100 ק"מ מהחוף בחיפושיהם אחר מזון. הם חוזרים למושבות הקינון כדי להאכיל את הצאצאים בשעות הערב. תוחלת חייהם כ-6.5 שנים. ירדנו לחוף וחכינו במתח. לבסוף ראינו את הקבוצה הראשונה מתקדמת בים לקראת החוף. הם טיפסו לחוף והחלו לדדות בשביל אל קניהם. המחזה היה נפלא. לילה טוב.
10.12.17, יום ראשון – דאנידין – אומארו – כרייסטצ'רץ Christchurch)).
יצאנו מוקדם בבקר, כדי להספיק לראות את כרייסצ'רץ'. בדרך עצרנו באומארו, עיירה יפה בת 13,500 תושבים. היא יושבה על ידי אירופאים בשנת 1853, ולקראת סוף המאה ה-19, הייתה השביעית בגודלה במדינה. ההובלה הימית של בשר בקירור הפכה אותה לעיר משגשגת, ואבן החול המקומית הייתה החומר המועדף לבנייתם של רבים מהבתים המרשימים שעדיין ניצבים בעיירה. המשכנו לטימארו, עצרנו במשתלה והגענו לכרייסצ'רץ', עירו של גרהם. כרייסצ'רץ' היא העיר הגדולה ביותר באי הדרומי, עם כ-390,000 תושבים, בירת מחוז קנטרברי וממוקמת על חופו המזרחי של האי הדרומי, מצפון לחצי האי בנקס ומדרום למפרץ אומארו – מראה מהקתדרלה פגסוס. היא משמשת נקודת כניסה ראשית למגיעים לאי הדרומי בטיסה. זו עיר מישורית ומפוזרת, שופעת פארקים וגנים מטופחים, ומכונה עיר הגנים (The Garden City). העיר נחשבת ל"אנגלית ביותר" בניו זילנד וזאת מכיוון שהמתיישבים הראשונים, ב-1850, החליטו לבנות עיר שתזכיר להם את ביתם, בסגנון אנגלי אופייני. יש בה אדריכלות ניאו-גותית, כנסייה אנגליקנית ושפע רחובות ואתרים הקרויים בשמות אנגליים טיפוסיים. העיר חוותה מספר רעידות אדמה, כאשר החזקה וההרסנית מכולן הייתה ב-21.2.11. אז פקדה את העיר רעידת אדמה רבת היקף בעוצמה של 6.3 בסולם ריכטר. רעידת האדמה גרמה לנזק רב ולעשרות הרוגים. מבנים רבים קרסו ובהם מגדל קתדרלת כרייסטצ'רץ' שנחשב לסמל העיר. למי שמתעניין ברעידות אדמה ורוצה ללמוד על תהליך שיקום העיר, מומלץ לבקר באתר התיירות החדש Quake City)). בעיר זורם נהר אייבון (Avon River) בו ניתן לשוט, או לטייל לאורכו ברגל או באופניים. הגנים הבוטניים של העיר מומלצים ביותר. אטרקציה מוצלחת של כרייסטצ'רץ ממוקמת מחוץ למרכז העיר. זהו המרכז האנטארקטי הבינלאומי International Antarctic Center)) הממוקם בשדה התעופה (דקות ספורות של נסיעה מהטרמינל). זהו מוזיאון (לא גדול) המוקדש כולו ליבשת הדרומית הקפואה. יש בו מידע על תכניות המחקר באנטארקטיקה, המשותפות למדינות רבות. שדה התעופה לאנטארקטיקה (של משלחות מחקר ניו זילנדיות, אמריקאיות ואיטלקיות) ממוקם במבנה סמוך. גולת הכותרת במוזיאון הוא "חדר הסערה" – אולם גדול ומושלג, בטמפ' של מינוס 15 מעלות צלזיוס ובו אוהל ואיגלו והרבה קרח, אליו נכנסים עם מעילים עבים אותם מקבלים בכניסה לחדר וכיסויים לנעליים (על מנת לא להרוס את הקרח). דקות ספורות אחרי שנכנסים מתחילה "סערה": רוחות עזות נושבות והטמפ' צונחת ל- 25 – מעלות צלזיוס. אפשר להתחבא באוהל או באיגלו או סתם לעמוד ולקפוא בחוץ. אחרי מספר דקות הסופה נפסקת, הטמפ' חוזרת למינוס חמש ויוצאים מהחדר הקפוא. במבנה גם אקווריום גדול עם פינגווינים, ותצוגות שונות על אנטארקטיקה: היסטוריות, גיאוגרפיות, גיאולוגיות וביולוגיות, רובן אינטראקטיביות. גרהם שמח להראות לנו את העיר. ביקרנו באנדרטה לזכר "מגדלי התאומים" שהוקמה אחרי האסון, באתר התיירות החדש בלב העיר Quake City)) בו אפשר להתרשם מתהליך השיקום, בקתדרלה שנהרסה ובזו שמחליפה אותה באופן זמני, העשויה מחומרים קלים וזולים, ב"אתר הכיסאות" המנציח את 115 האנשים שנהרגו ברעידת האדמה, ובגנים הבוטניים הנפלאים. בערב סעדנו במסעדה מקסיקנית, אליה הזמנו את גרהם ואשתו.
אחרי ארוחת הערב התאספנו במלון (Rendezvous Hotel), לשיחת סיכום של הטיול.
11.12.17, יום שני – טיסת 534 NZ לאוקלנד (10.00), טיסה להונג קונג (15.00).
יצאנו מהמלון נרגשים, הן מסיום הטיול והן מהטיסות המחכות לנו. בבוקר עוד שמענו את הסברי גרהם, בעיקר על המוזיאון של אנטארקטיקה ליד שדה התעופה. הוא ליווה אותנו בנאמנות ובהתרגשות ככל שהתאפשר. אחרי הבדיקות למיניהן המראנו ונחתנו בשלום באוקלנד. לאחר איסוף המזוודות נסענו בשאטל לשדה התעופה הבינלאומי. גם כאן עברנו בדיקות שגרתיות. המראנו בשעה 15.00 בטיסת 198 CX להונג קונג, בה נחתנו ב-21.15. המראנו שוב בשעה 01.00 של ה-12.12.17, בטיסת 675 CX לנתב"ג. למזלנו, המטוס היה ריק למדי, כך שממש הצלחנו לישון. בנתב"ג נחתנו ביום שלישי, בשעה 7.10 בבוקר.
תם ונשלם, ותודה לכולם.
עיצוב ופיתוח 