פרפרים לבנים מתעופפים בשדה התירס, דואים בקלילות מקלח לקלח, הזמן שלהי

אוקטובר, מועד הקציר. המקסיקני שומע בניפנוף הכנפים הלבנות מסר מנשמות אהוביו

שנפטרו זה מכבר אך כיום הם מבקשים לבוא ולחגוג עמו, כמימים ימימה, את חגיגות

החגיגות מקורן .Dia de Muertos האסיף. המקסיקנים מקיימים חגיגות למתים הנקראות

בסינקרטיזם בין חגיגות פרה-קולומביאניות ל"יום כל הקדושים" הנוצרי. ימי החג הם שלושה:

ה- 31 באוקטובר וראשון ושני בנובמבר, אך אוירת החג מורגשת כבר ימים רבים קודם לכן.

בבני תרבות המערב מעורר המוות פחד ואילו למכסיקנים הוא חומר להלצות. אפילו אלה

היראים מפניו יהתלו בו בכדי להסתיר מפניו את חולשתם. האם היה עולה על דעתנו להגיש

לאהובת ליבנו או לילדנו גולגולת מסוכר או שוקלד כששמם חקוק על מצחה ולהתבונן

בהנאה כשהם מכרסמים בה מלוא הפה? המכסיקנים חושבים שזה מאד מצחיק ושהומור

היא דרך בדוקה להתמודד עם המוות ולנצח אותו.

בתרבות המכסיקנית אפופת אוירת המסתורין, אין טבעי מלנהל קשר שוטף בין החיים

למתים. בחודש אוקטובר ניתן לחוש באויר את ההכנות לחג. ככל שחולפים הימים ומתקרב

החג מתחילים לזרום ברחובות נהרות של פרחים. כולם עסוקים בנייוד חבילות הפרחים. זה

מוכר וזה קונה, זה מעמיס וזה פורק. אנשים מוליכים ממקום למקום צרורות של פרחים

שאיתם יקשטו את מזבחות המנחה לנפטרים, את הקברים, הצלבים והשבילים.

כשהכל יקושט זה סימן לנשמות שהן מוזמנות להגיע. יופיו של הפרח עניין חשוב, אבל

סמליותו חשובה שבעתיים. פרחי ה"סמפוסיצל" הם איקונה לשמש. השמש, היא לב הקיום.

היא הקוצבת את הזמן בפעימות זריחתה ושקיעתה. זמן שמחד הוא שברירי ובר חלוף כקיומנו

בעולם הגשמי, ומאידך נצחי ואינסופי כמו הבריאה. למקסיקני יש זכרון ארוך שיודע לספר

על ארבעה "שמשות" שקדמו לעולמנו זה, ארבע שמשות שחרבו כל אחת מסיבותיה היא.

מאובדנה של השמש האחרונה הגיחה השמש הנוכחית. מעשה שהיה כך היה: באפלה של

סוף הזמן הרביעי. ישבו להם האלים סביב מדורה קטנה לטקס עצה איך לברוא עולם חדש.

נחושים בדעתם לא נרתעו מן הפתרון היחיד של הזנת המדורה בגופם. קורבנם חולל את נס

השמש החמישית.

משום אותה אמונה, אותו מיתוס, עד היום בתודעתו של המכסיקני אובדן איננו סוף אלא

התחלה חדשה. לכן, אין האדם נמחק ונעלם במותו אלא פשוט עובר לחיות במישור אחר,

במקום אחר ובתפקיד אחר. המוות לא מנתק את רקמת קשריו של האדם עם סביבתו

הקודמת, ואף לא משחררו מאחריות למקורביו. אדרבא, המתים ממשיכים לגלות עניין בגורל

קרוביהם וקיימת מחויבות דו כיוונית: החיים מקפידים לרצות את שהלכו לעולמם, ומאידך

מגייסים אותם לפעול למענם. המתים והחיים אחוזים זה בזה ברצף המשכי של שיתוף

פעולה והדדיות והחגיגות מאשרות ומחזקות את הקשר הזה.

מתים או לא, מסתבר שהנשמה ממשיכה לחשוק ולהתגעגע להנאות החיים: לאוכל טוב,

לבגד נאה, למוזיקה טובה. בסיפורי העם המכסיקנים מספרים על אנשים שראו תהלוכות

עליזות של מתים שבאים לקחת את המתנות שהכינו להם קרוביהם והניחו למענם בבית על

המזבח או בבית הקברות..

המזבח הקלאסי הוא תלת קומתי ומסמל את הקוסמוס: שלושה עשר הרקיעים מעל, האדמה

בתווך, ותשעה מדורי העולם התחתןן מלמטה. על המזבח מונחת כוס מים להרוות את צמאון

המת שבא ממרחקים, נר כדי להראות לו את הדרך (ובו בזמן גם את דרך האמונה), קטורת

כדי לשאת את התפילה.

הטקס מגיע לשיאו בחגיגות שמקיימים בני המשפחה בבית הקברות. ארוע מרגש וססגוני

שנראה כמו פיקניק לילי משותף לכל אנשי הקהילה לדורותיהם. כולם אחוזי התרגשות:

המתים באים וזו בהחלט סיבה למסיבה!!! והמכסיקנים הרי הם אשפי המסיבות –

"פיאסטס" בלשונם המתנגנת.

המקסיקני אדם שקט מטבעו, מופנם ולמוד סבל ו"פיאסטה" היא ההזדמנות שלו לפרוץ את

מעגל היומיום. ה"פיאסטה" כמוה כפתיחת דלת אל עולמות קסומים של חלום. עולמות

ססגוניים, עליזים ורעשניים. מכסיקו היא ארץ של חגיגה לנשמה ולחושים. ארץ הממתינה

במאור פנים לאוהבי הצבע, השמחה, היופי והעניין