רקע היסטורי על האנוסים

בספרד, בשנת 1391 התחוללו פרעות ביהודים – פרעות קנ"א, אשר גרמו להשמדתן של קהילות רבות ולהתנצרותם של יהודים רבים. הקהילה היהודית, גם אם פגועה ונחלשת, הוסיפה להתקיים עד שנת 1492 – השנה בה גורשו היהודים מספרד. עד הגרוש חיו האנוסים והיהודים, במשך דורות, אלה לצד אלה. רוב המגורשים בשנת 1492, קרוב ל- 120,000 איש עברו את הגבול מערבה, לפורטוגל – שנקראה הממלכה הלוזיטנית. היהודים שישבו בפורטוגל, ביחד עם מגורשי ספרד שבאו אליה, מנו כעשירית מכלל תושבי המדינה, שמספרם היה אז כמיליון נפש.
מרבית הגולים הספרדים הורשו להישאר בפורטוגל שמונה חודשים בלבד, תמורת תשלום, עד שימצאו לעצמם ספינות שתוצאנה אותם מחצי האי האיברי, אך רובם לא הצליחו לצאת עד תום שמונת החודשים ורבים מהם נמכרו לעבדות. ילדים רבים נלקחו מהוריהם, וכ-700 מהם נשלחו ליישב את האי סן-תומה (מול גבון, בחופי אפריקה המערבית).
כ-600 משפחות מבני האליטה של גולי ספרד הורשו להישאר לצמיתות בפורטוגל, תמורת תשלום מס נכבד. עליהם נוספו גם בעלי מקצוע אחדים שנדרשו לשלם מס סמלי בלבד.
בשנת 1495 עלה לשלטון המלך מנואל הראשון (שלט עד שנת 1521). כאשר ביקש להתחתן עם בתם של המלכים הקתולים הספרדים, נאלץ לקבל את התנאי שהציבו הללו בפניו: לגרש את כלל היהודים מתחומי ממלכתו כדי לבטל את השפעתם על הקונברסוס (היהודים שהתנצרו) בספרד.
ביום 5 בדצמבר 1496 פורסם צו גירוש יהודי פורטוגל.
מלך פורטוגל שהעריך מאוד את יתרונותיה של האוכלוסייה היהודית העירונית, ניסה להשאירם בארצו תוך כדי היכולת לרצות את המלכים הקתולים. לשם כך הוא החליט להטיל עליהם גזירת שמד. ביום ה-19 למרץ 1497 נכפה השמד על כלל יהודי פורטוגל, הן על התושבים הוותיקים והן על הגולים הספרדים. בגזירת המלך הפכו כל היהודים בבת אחת לנוצרים מאונס.

הגזירה שיצאה מבית המלכות הוטלה במפתיע ומבלי שניתנה ליהודים האפשרות, בדומה ליהודי ספרד, להישאר ביהדותם ולצאת מהארץ. משום כך המשיכו האנוסים לשמור על זהות חברתית ותרבותית נפרדת, התגוררו בשכונותיהם ושמרו, בדרך כלל, על קשרי חיתון אנדוגמיים.
זהותם הדתית הייתה ידועה ברבים, ונוח היה לשלטונות הפורטוגלים, מסיבות של תועלת כלכלית וחברתית, להעלים עין מכך. הסביבה הנוצרית הוותיקה לא התקשתה לזהותם, שכן היה ברור שכל נוצרי חדש היה עד לפני זמן קצר יהודי. ריכוזי היהודים במקומות כמו ליסבון, פורטו, קויימברה ואחרים, הפכו לריכוזים של נוצרים חדשים. בפורטוגל, שלא כבספרד, לא נתקיים אותו מתח שאפיין את המציאות הספרדית, בין יהודים לנוצרים שחיו בשכנות במשך דורות. העובדה שבפורטוגל הייתה המרה כוללת, מנעה מהאנוסים את תחושת הקרע שליוותה את האנוסים בספרד במהלך המאה ה-15 – כמו משברים בתוך המשפחות בין מי שהמירו ובין האחרים. ההמרה הכוללת שמרה על רציפותה של הזהות הקולקטיבית. הסולידריות הקבוצתית של המומרים הפורטוגלים הייתה מגובשת יותר, למרות שהשלטונות הוסיפו להתייחס אליהם כאל קבוצה נפרדת בעלת סטאטוס מוגדר.
עד שנת 1536 נבלמו בפורטוגל הניסיונות להקים אינקוויזיציה – מה שאפשר לאנוסים רבים להמשיך ולנהל אורח חיים יהודי כמעט באין מפריע. יחד עם זאת יש לציין כי בדרכם של האנוסים נערמו קשיים והגבלות: במהלך המאה ה-16 הותר ונאסר, לחילופין, לאנוסים לצאת את גבולות פורטוגל. בשנת 1506 פרצו בליסבון פרעות בהן נהרגו מאות אנוסים בידי ההמון הסוער, אך ניתן לומר כי אירוע זה היה יוצא דופן.

האנוסים ראו במלך מנואל הראשון את מגינם ושלטונו היציב היה הערובה היחידה לשלומם. ואכן במשך כל ימי מלכותו נעתר מנואל לבקשותיהם ונמנע מלהקים אינקוויזיציה, על אף קולותיהם של רבים בממשל ובכנסייה, שדרשו לייסד גם בפורטוגל מוסד חקירה על פי הדגם הספרדי.
לאחר שהמלך מנואל הצליח בתוכניתו לעקוף את לחץ המלכים הקתולים ולהשאיר את היהודים בארצו, המשיכה אוכלוסיית הקונברסוס למלא תפקידים פיננסיים, אותם ביצעו קודם לכן היהודים ואף השתלבה בתפקידים מנהליים-מדיניים. לכן הרגיש המלך צורך להגן עליהם ולמנוע פגיעה בכוחם ובאינטרסים שלהם. אך הלחצים של חוגים כנסייתיים, שנשענו על תמיכה עממית רחבה ועל סיוע מצד חוגים פוליטיים שמצאו עצמם מאוימים על ידי עלייתם המסחררת של הקונברסוס במערכות המינהל, עשו את שלהם, וכארבעים שנה לאחר גזירת ההמרה הוקמה האינקוויזיציה הפורטוגלית.

החיים בצל האינקוויזיציה

בשנת 1536 העניק האפיפיור את הרשות לקבוע אינקוויזיציה בפורטוגל. מיום זה ואילך גורלם של הנוצרים החדשים הלך והחמיר. האינקוויזיציה הפורטוגלית הייתה אכזרית ונחרצת יותר מאחותה הספרדית. היא הידקה את חגורת הפיקוח על הקונברסוס המתייהדים (אלו השומרים על יהדותם בסתר): רבים מהם נתפסו, נחקרו, עונו ונדונו לשריפה. יש הטוענים שמטרתה העיקרית של האינקוויזיציה לא הייתה לטפל בבעיה הדתית, אלא להרוס את שכבת הנוצרים החדשים שהתחרתה עם המעמד הבינוני שמצא עצמו מאוים מהבחינה החברתית והכלכלית.
אין ספק שהזיקה ליהדות נשתמרה בחוגים רחבים של הקונברסוס, תחת איום האינקוויזיציה.
המקורות מהם שאבו האנוסים את ההוויה היהודית:
לאנוסים לא נותר אלא לבסס את הווייתם הדתית על המסירה בעל-פה, שהועברה מדור לדור במסגרת המשפחה. בתהליך מסירה זה השתבשו מושגים ופרטים רבים הנוגעים לקיום מצוות ומנהגים יהודיים עוותו ושונו.

בין השאר שאבו היהודים את ידיעותיהם מהספרות האנטי-יהודית שהייתה נפוצה ביותר בחצי האי האיברי.
בדרשות שנאמרו בטקסי האמונה של האינקוויזיציה הושמעו דברי ביקורת נגד עולם המצוות היהודי, מהן יכלו האנוסים ללמוד פרטים על אורח החיים היהודים ומנהגיהם.
לוח שנה יהודי לא היה מצוי, על פי רוב, בידי האנוסים, ועל כן התקשו לקיים את החגים במועדם. לעתים אירע שמישהו הצליח להגניב מידע על המועד המדויק של חג זה או אחר, אך בדרך כלל, נאלצו האנוסים לקיים את חגי ישראל על פי קביעות שרירותיות משלהם. את צום יום כיפור, שנחשב לאירוע המרכזי בעולמם הדתי, נהגו לקיים ב-10 בספטמבר וכינו אותו "הצום העליון". במקומות רבים בפורטוגל ובספרד סיימו את הצום באכילת דגים. בימי החג היהודיים נהגו לצאת בזוגות או בקבוצות קטנות לשדות, להתוודות ולהתפלל בצוותא.

היו בקרב האנוסים שיצרו בהווי המיוחד שלהם מיזוג בין יהדות לנצרות. מבחינת הכרתם הם ראו את עצמם קשורים לתורת משה, אך המושגים הנוצריים שדבקו בהם השפיעו על האופן שבו נתנו ביטוי ליהדותם, למשל, בתיקי אינקוויזיציה רבים ישנן עדויות לפיהן גרסו האנוסים כי "האמונה בתורת משה היא המזכה בחיי נצח": לא קיום המצוות – שהיה קשה מאד לקיימן, אלא האמונה בלבד בתורת משה. בדרך זו ביקשו לבטא את ייחודם כאנוסים ואת התנגדותם לנצרות, הגורסת כי האמונה ביישו המשיח היא המזכה בישועה ובחלק בעולם הבא. בהשפעת הנצרות הקתולית הם נהגו לראות בדמויות מקראיות דמויות של קדושים, כמו למשל אסתר המלכה שכונתה אסתר הקדושה santa Ester, שהייתה לאב טיפוס של האנוס, משום שלא גילתה את זהותה האמיתית ברבים. לכן היה חשוב להם לקיים את תענית אסתר במשך שלושה ימים. תענית זו הייתה אירוע מרכזי בחייהם. אסתר הצילה את עמה ממזימותיו של המן. ייעודם של האנוסים, על פי תפיסתם, היה גם כן למלא תפקיד למען עם ישראל: על פי ספר "דברים" היו בני ישראל כולם אמורים להיענש על חטאיהם הרבים. בין שאר העונשים היה גם האילוץ לעבוד אלוהים אחרים ("והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן". דברים, כ"ח: ס"ד). האנוסים שנאלצו לכרוע ברך מול פסלי עץ ואבן בכנסיות קתוליות כיפרו, לפי אמונתם, על עוונות עם ישראל כולו.
הנצרות הטביעה על האנוסים חותם עמוק ביותר. הם חונכו כנוצרים והפנימו ערכים ומושגים נוצריים למכביר. דווקא הקרבה לדת הנוצרית הקתולית הולידה בהם את הצורך הקיומי לתת ביטוי להסתייגותם הערכית והאידיאולוגית ממנה. למשל, במשפטי אינקוויזיציה הואשמו האנוסים כי שמו את הקתולים ללעג ולקלס בהתפללם וסגידתם לאיקונותיהם ובבקשם מהם חסדים למרות שאין בהם רוח חיים ואינם יכולים לחולל נסים. אחרים נאשמו בהלקאת הצלב ונדונו למוות בשרפה, ועוד.
הסלידה הזאת שחשו האנוסים כלפי קודשי הנצרות הייתה ידועה היטב בחברה הנוצרית הוותיקה, וזו חשדה בהם כי הם מתרגמים את עוינותם הלכה למעשה במעשים של חילול לחם הקודש, הלקאת צלבים ואיקונות וביזוי קודשי הנצרות.

כאמור, עם הקמתה של האינקוויזיציה בפורטוגל החריפו עד מאוד הרדיפות אחר הקונברסוס, שנקראו אף בשם גנאי "מראנוס" שמשמעותו "חזירים". הרדיפות שהיו חריפות וכואבות במרכזים הגדולים של פורטוגל הגיעו גם למחוזותיה הצפוניים, מקומות שכוחי-אל ועיירות נידחות שעל רכס הרי הכוכב הגובל בין ספרד לפורטוגל. בעיירות נידחות אלו מוקמו, בדרך כלל, הרבעים היהודים, שהפכו לרובעי הקונברסוס, באזור הגרוע ביותר של העיירה, אזור בו שלטו הקור, הטחב, האפילה ושפכי מי הביוב זרמו דרכו. כך היה בעיירות "קסטלו דה וידה", "בלמונטה", "קוביליה" ועוד.
בעיירה קסטלו דה וידה, במאה ה-16, חי ופעל כרופא קונברסו בשם גרסיה דה הורטה. אותו אדם טיפל בתושבי העיירה ואף בפקידי האינקוויזיציה שנהנו משרותיו. לאחר זמן מה הולשן עליו שהוא מתייהד, כלומר, מקיים את יהדותו בסתר. לכן החלה האינקוויזיציה להדק סביבו את החגורה ולא נותר לו אלא לברוח. הרופא דה הורטה ברח לגואה שבהודו שם חי וריפא חולים קרוב ל-30 שנה, עד שנפטר בשיבה טובה. ידה הארוכה של האינקוויזיציה הגיעה דרך הים לגואה, אספה את עצמותיו והעלתה אותן, בפורטוגל, לשרפה אל מול ההמונים למען ידעו מי פה השליט ויפחדו מידו הארוכה. גם למתים האינקוויזיציה לא סלחה.
בהוראת האינקוויזיציה נאסר על יהודים להמשיך ולהיקרא בשמות משפחה יהודיים. לכן נאלצו האנוסים לשנות את שמות המשפחה שלהם לשמות אחרים. פעמים רבות, על מנת להיראות "נוצרים טובים" הם בחרו בשמות מאוד נוצריים כמו "כריסטו", "כריסטיאנוס".
אחרים בחרו להיקרא בשמות עצים, פרחים וחיות. למשל – פיניירו (אורן), קרבטו (קיפוד).
היו שבחרו להיקרא על שם העיר בה נולדו, למשל – טולדנו (טולדו), סביליה, דבילה (דה אבילה, כלומר, של אבילה), אלבז ועוד.
בביקור בבית הקברות של העיירה קסטלו דה וידה נוכחים לראות ולדעת שכל המצבות הנושאות שמות כגון אלו – אין עליהן צלב או צלם כלשהו.
חמולות רבות הורכבו ממשפחות בעלות שמות אלו, וזאת כדי לא לגרום לנשואי תערובת עם הנוצרים האמיתיים.

חיי האנוסים בזמננו

עקשנותם של היהודים המומרים בפורטוגל לשמור על יהדותם ומסורתם, וכן מסירות הנפש שלהם, הביאו למצב כזה שגם בימינו אנו, אחרי למעלה מ-500 שנה מאז ההמרה והדיכוי, הם עדיין מכונים "הנוצרים החדשים". למרות שכבר דורות רבים הם כביכול נוצרים לכל דבר, הם עדיין חיים ב"זהות כפולה" ושומרים על מנהגים, מסורות ואורח חיים המזכירים ורומזים על מסורות ואורח חיים יהודיים. האנשים עצמם לא בהכרח מבינים את מעשיהם, אך מקיימים אותם בזכות המסורת העוברת מאב לבן ומאם לבת.
למשל, עד היום בבתים רבים שבעיירות אשר 'מעבר להרים' נשים רבות מדליקות פמוטים בערב שבת, וזאת מתחת לשולחן או בגומחה מיוחדת המוסתרת בבית. ככה עושים וזהו.
בעיירה קסטלו דה וידה, תינוק חדש שזה אך נולד עובר את טכס ההטבלה בכנסייה ולאחר הטכס מתכנסת המשפחה המצומצמת לארוחה הנקראת "ארוחת ברית". ארוחה זאת היא מה שנשאר מטכס הברית החשאי, שבסיומו גם הייתה ארוחה, שנהגו האנוסים לערוך לבניהם בהסתר.
עד היום כשיוצאים מהבית נוגעים במשקוף. ביום שישי אופים בבית לחם קלוע.

אחד החגים ששמרו עליו בחירוף נפש, ועד היום מקיימים מנהגים המזכירים את החג וצביונו היהודי, הוא חג הפסח (פסחא אצל הנוצרים), במהלך שבוע זה צאצאי האנוסים לא אוכלים בשר. זאת משום שבתקופת האינקוויזיציה הוכרחו האנוסים לאכול בשר טריפה ולכן החליטו שבמרוצת שבוע הפסחא יימנעו מאכילת בשר בכלל. מנהג זה נהוג, כאמור, גם בתקופתנו. כל דברי המאפה של צאצאי האנוסים בשבוע הפסח, כולל לחם, מבוסס על בצק שטוח. בעיירה זו אפשר אף למצוא ולקנות עוגה הנקראת עוגת מצה (Bolo de Massa).
ימים לפני שבוע הפסחא כל בית אב שוחט כבש וביחד מקיפים את העיירה ומורחים את הדם מסביב, להזכירכם, קורבן הפסח והדם על המשקופים במכת בכורות.

בעיירה בלמונטה, מאות שנות-הסתר גרמו לשכחה, לשיבושים ולהתהוות-פולחנים ותפילות חדשים, שהרי בתוקף הנסיבות לא נשתמרו מסורות כתובות, או בתי כנסת דרכם ניתן היה להעביר מורשת, ולפיכך המסירה מדור לדור הייתה בע"פ. התפילות נישאות כיום בפורטוגלית, והמילה העברית היחידה שנשתמרה בזיכרונם היא: "אדונ?י!"
יהודי מליסבון, בשם שמואל שוורץ, חקר את הקהילה בשנים 1917-1925 ופרסם ספר על מחקרו ("הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים"). בנובמבר 1987 נערכה בפרהסיה קבלת השבת הראשונה מזה חמש מאות שנה מאז השמד. כשממילא דבר קיום הקהילה היה ידוע לכל, סברה קבוצה מקרב האנוסים שיש צורך לכונן קהילה יהודית גלויה ופתוחה, ללא חשש. ואכן ב-1988 נוסדה העמותה היהודית של בלמונטה, לקראת החזרה אל היהדות הרשמית. בינואר 1989 הפכה העמותה היהודית של בלמונטה להיות הקהילה היהודית של בלמונטה, וזו שמה לה למטרה, בין היתר לדבוק בחזרה ליהדות. בשנה זו נימולו כמה מן האנוסים, ונחוג טקס הנישואין היהודיים הראשון במקום, מאז 1496. הוקם בית כנסת מאולתר, וב-1990 הגיע הרב הראשון מישראל. עם זאת אין הסכמה בין כל היהודים בסתר אודות התנועה החדשה של השיבה ליהדות. ניתן לומר בבטחה שמספר ניכר, לטענתם הם רוב גדול, אינו פונה לשיבה ליהדות הנורמטיבית. קיימת בעיה: האם יש להמשיך במסורת הייחודית להם, של זהות כפולה, או להיטמע בחיק היהדות, שאותה מסמל בית הכנסת.

בספרו "מפעל ההצלה של אנוסי פורטוגל" (1996), מביא המחבר, דוד אוגוסטו קאנלו, את דבריה של אחת האנוסות שלא הזדהתה:
"את דתי שלי לא אמיר בעד שום הון שבעולם… כי זוהי אמונתי… והיא איתנה ביותר, אף יותר מזו של הנוצרים, או כל אמונה אחרת. לא אלך בדרכה של הדת המודרנית (=הנורמטיבית), אשמור בכל מאדי את משנת אבותיי… התפילות (של הדת הנורמטיבית) שונות משלנו, ואינני מכירה אותן. עם זאת, על הצעירים ללכת לקראת התפילות המודרניות (כנ"ל, ש.מ.) ולסגלן. אשר לנו, אנו התפללנו תמיד בבית, ובעבורי התפילות החדשות זרות לי; לנו תפילותינו שלנו ולהם (למתפללי בית הכנסת, הסוגריים במקור, ש.מ.) תפילותיהם שלהם."

יש בכך אישור מובהק שהפולחנים בסתר אכן מתמידים כיום בבלמונטה, וכמותן ממשיכות להתקיים ההבחנות.
למרות השמירה על סוד קיום הפולחנים, ידועים כמה מהם, למשל, בסמוך לחג הפסח נוהגות הנשים ללבוש בגדים לבנים, לרדת לנחל ולחצות אותו הלוך ושוב תוך כדי השמעת מזמורים ומילות תפילה (שאת פשרן הן אינן מבינות) – זכר לחציית ים סוף, מנהג שננהג ע"י היהודים ואח"כ האנוסים בפורטוגל.
בתפילות ובשירים של תושבי עיירות אלו שזורות מלים רבות בלדינו, למרות שהם כבר נוצרים לכל דבר, ואת הפיוטים הללו הם מכנים בשם "פיוטים חודיאו אספניול" – פיוטי יהודי ספרד.
במקומות רבים ברחבי ספרד ופורטוגל אפשר לראות, עד היום, כמה סימנים מייחדים, על הקירות ובתוך בתיהם של המומרים:
מעל פתח הבית מתנוסס צלב גדול ויפה, כאומר – "כאן גרים נוצרים גאים". אך בתוך הבית, פנימה, מצויה גומחת המזוזה…
ישנם בתים שבפתחם מצויה גומחת המזוזה שהייתה קבועה בקיר בהיות תושביו יהודים. הגומחה לא נסתמה עם המירם את דתם.
ישנם בתים שצלבים קטנים חרוטים על קירותיהם – אלו הם סימני האינקוויזיציה שנהגה לסמן את בתי החשודים בהתייהדות – אקט של אזהרה לפני נקיטת אמצעים.
בתוך הבית מוצגת לראווה קפלה קתולית ומאחורי קיר נסתר מוצנע בית כנסת קטן או ארון קודש.
ישנם בתים בהם מצויה גומחה בקיר בה נהגו להדליק, בהסתר, נרות של שבת.

כיום אנשים רבים החיים בעיירות הקטנות הללו, וכן רבים אחרים הגרים ברחבי פורטוגל, כבר מודים בחצי פה שאכן הם מצאצאי היהודים, או נכון יותר, מצאצאי הנוצרים החדשים. רבים מתוודים בפחד, רבים אחרים מתוודים בגאווה.
ישנם רבעים יהודים ששופצו ואוכלסו מחדש, לעתים גם על ידי משפחות שכבר אינן מפחדות או מתביישות להודות במוצאן, ואף יש מביניהן החוזרות לשורשים, למסורות הבית היהודיות (מחקר שנעשה בשנות האלפיים מצביע על כך שכחמישית מאזרחי פורטוגל הם במוצאם יהודים).
ראשי ערים ועיירות, אנשי ממשל וכן קהילות יהודיות וגורמים יהודים ברחבי העולם לקחו על עצמם, כמשימה, לשפץ ולאכלס את הרבעים היהודיים, לשמר ולשחזר את כל שניתן לשימור ולשחזור. במקומות מסוימים הרובע היהודי הפך לרובע אטרקטיבי, מעניין ויוקרתי (למשל – קסטלו דה וידה, קוביליה).
בקסטלו דה וידה בזמן שיפוץ הרובע היהודי התגלה בית כנסת צנוע, שהיה מוחבא. בעקבות יוזמת השימור מקימים בו ובבתים אחרים מוזיאונים המתעדים את חיי היהודים וחיי הקונברסוס, הנוצרים החדשים.
בעיירה בלמונטה, תנועת חב"ד בנתה בית כנסת. בעקבות החזרה ליהדות הראה אחד האנשים 'מגילת אסתר' שנשמרה בהסתר מאות שנים בבית משפחתו.