יום שני, 10.6.13 – טיסה לוינה, LY 363 (15.45 – 18.40), המשך לברטיסלבה. 

נחתנו בוינה בשלום, אחרי מספר לא מבוטל של כיסי אוויר במהלך הטיסה. בעקבות חיפוש ממושך נמצא הנהג פאוול, ואחרי מסע אינסופי ברחבי שדה התעופה, הגענו בסופו של דבר אל האוטובוס. לאחר נסיעה של כשעה הגענו למלון "Austria Trend" בברטיסלבה, שקבל את פנינו בארוחת ערב חמה וחדרים נעימים, ואי אפשר שלא להזכיר את המפגש המרגש בזמן ארוחת הערב בין איבן ליהודית עמית.

יום שלישי, 11.6.13 – סנץ (עמוד הדבר, עמוד הקלון), צ'יצ'מאני, מרטין, מיקולש ליפטובסקי.
בבוקר גשום יצאנו לעמק ליפטוב, כשתחנתנו הראשונה היא מצודת ברטיסלבה (Bratislavsky Hrad). המצודה נמצאת בגובה 85 מ' מעל לדנובה, היא המבנה הבולט ביותר בעיר ומופיעה בסמל העיר. הגבעה עליה שוכנת הטירה הייתה מיושבת מתקופת המעבר בין תקופת האבן לתקופת הברונזה ושימשה כחלק מהלימס הרומאי ומרכז פוליטי וצבאי חשוב בממלכת מוראביה הגדולה. טירת האבן עצמה החלה להבנות רק במאה ה-10 תחת ממלכת הונגריה, הפכה לטירת רנסאנס בשנת 1562, נבנתה שוב בסגנון הבארוק בשנת 1649 ולבסוף הפכה למעון מלכותי חשוב תחת שלטונה של מריה תרזה. בשנת 1811 נשרפה הטירה ושוחזרה רק בשנות החמישים של המאה ה-20. גשם טפטף כשעלינו לנקודת התצפית על העיר. הפעלנו את ערכות השמע ופתחנו מטריות. המראה נפלא. עמדנו מעל גשר המיתרים החדש שעל הדנובה, שמעליו נבנתה מסעדה, וצפינו על העיר העתיקה והחדשה. המשכנו לסנץ (Senec), עיירה קטנה שהיתה מרכז סחר ראשי במשך מאות שנים. בסנץ נמצא השריד העתיק ביותר לאדריכלות הרנסנס בסלובקיה – הבית הטורקי (1560), היום הוסב למוזיאון קטן. בין הבתים המקיפים את הכיכר נמצא בית כנסת מתפורר שנבנה ב-1904 בסגנון האר-נובו ומקושט במוטיבים פרחוניים. ב-1930 היוו היהודים כרבע מאוכלוסיית העיר. כיום אין בעיר אף יהודי. הסתובבנו סביב בית הכנסת העזוב ללא יכולת לחדור אליו. בכיכר השוק ניצבים עמוד קלון מהמאה ה-16 שהיה בשימוש עד 1848, ועמוד הדבר מ-1747, ובראשו מריה הדורכת על חולדה ומכריעה אותה. * * * * * דֶבֶר הוא שם כולל לשלוש מחלות מידבקות חריפות של מכרסמים ובני אדם הנגרמות על ידי חיידק ומופיעות בתנאים מסוימים בצורת מגפות המוניות שהקטל בהן רב. המחלה נגרמת על ידי חיידק מקבוצת החיידקים הארגמניים בשם Yersinia pestis שנתגלה בשנת 1894 על ידי הצרפתי ירסין (A.Yersin) זהו חיידק קטן המתקיים בטבע בחולדות בית, בנברני בר ובמכרסמים אחרים. הדבר מועבר ממכרסם למכרסם וממכרסמים לאדם על ידי עקיצת פרעושים. מגפות הדבר בתולדות האדם – כמו מגיפות אחרות, התפרצויות של הדבר היוו גורם חשוב בזעזועים החברתיים שפקדו את האנושות במהלך ההיסטוריה משום התמעטות האוכלוסייה ושינוי הרכבה.
• הדבר מוזכר בתנ"ך כמכה החמישית מבין עשר מכות מצרים. עם זאת מגפה זו פגעה רק בבהמות ולא בבני אדם, ולכן נראה שמדובר במחלה אחרת. ייתכן שהמגפה המוזכרת בשמואל א' (פרקים ה'-ו'), שפגעה בערי הפלשתים ושהייתה קשורה גם לעכברים, הייתה דבר.
• לפי תיאורו של תוקידידס, מיוחס מותו של המדינאי האתונאי פריקלס למגפה שקטלה אתונאים רבים ויתכן שגרמה למפנה במלחמה הפלפונסית ולניצחונה של ספרטה. במשך שנים נחשבה למגפת הדבר, אבל ייתכן שהייתה זו מחלה אחרת כמו טיפוס, אבעבועות שחורות או חצבת.
• בשנת 166 -167 נספה חלק ניכר מתושבי האימפריה הרומאית, נשקפה סכנה לחיילי האימפריה כולה עד שהועלה חשש לבריאותו של הקיסר מרקוס אורליוס שיצא מרומא בעצת רופאיו אולם נפטר כתוצאה מהמחלה. כיום מעריכים שזו הייתה מגפת אבעבועות שחורות, או אולי חצבת.
• "המוות השחור" – מגפה שהתפשטה על פני כל אירופה במאה ה-14, קטלה 25 מיליון בני אדם, כרבע מן האוכלוסייה המיושבת דאז. מגפה זו השפיעה על מבנה החברה באירופה בכך שקירבה את קץ המשטר הפיאודלי והביאה לסדר החברתי והמבנה התרבותי של תקופת הרנסאנס. המגפה גם גרמה לאחד הפרקים הטראגיים בתולדות עם ישראל: למרות שהיהודים נפגעו ככל הנראה במגפה כמו התושבים בסביבתם, בין ההמונים הנוצרים נפוצה השמועה כי היהודים הרעילו את בארות המים והם אלה שתיכננו את פרוץ מגפת הדבר, כדי להשמיד את העולם הנוצרי. עלילה זו גרמה למהומות ופרעות ביהודים על אף שהאפיפיור ניסה בעצמו להגן עליהם.
• מעריכים שהדבר כילה כשליש מאוכלוסיית סין תחת שושלת יואן במאה ה-14. אותה מגפה, לא פסחה גם על המזרח התיכון וארץ-ישראל. אין מספרים מדויקים של קורבנותיה, אולם קימים דיווחים כי בעזה לבדה מתו כ-20,000 איש.
• בשנים 1665/6 פרצה מגפת הדבר בלונדון וקטלה חמישית מן האוכלוסייה ומשם התפשטה גם לאזורים הכפריים. בכפר אים שבמחוז דרבישר, שתושביו קיבלו על עצמם הסגר מרצון, מתו שני שלישים מהתושבים. בכפר זה נערכו מחקרים גנטיים מתוך הנחה שצאצאי השורדים נושאים גנים המקודדים חיסון טבעי כלשהו למגפת הדבר ואולי גם למחלות דומות אחרות.
• במרץ 1799 הגיע נפוליאון בונפרטה ליפו בדרכו מרמלה לצפון ארץ-ישראל. צבאו הוכה במגפת דבר קשה, רבים מן החיילים מתו, ורופאי צבאו שעשו מאמצים עצומים לבלימת המחלה, הניחו את הבסיס לרפואה הצבאית המודרנית.
• בשנת 1831 מרד הפחה הממונה על העיר בגדד באדוניו – הסולטאן הטורקי. הסולטאן שלח צבא לצור על העיר. באותו זמן פרצה בעיר מגפת דבר ואנשים מתו בהמוניהם; לפי אומדן המחלה הפילה חמשת אלפים אנשים בכל יום (באותו הזמן, היו בבגדד 150,000 אנשים).
• בסוף המאה ה-19 התרחשה מגפת דבר במזרח הרחוק (1894) בסין תחילה ובהונג קונג מאוחר יותר. משם התפשטה המגפה לכל ערי הנמל הגדולות. המגפה התפשטה לבומביי (כיום מומבאי), לפורטו בפורטוגל ולגלזגו בסקוטלנד וכן לאמריקה.
בתקופת שלטונה של המלכה אליזבת ה-1, הכריזו רופאי אנגליה שמרקחת של אגוז מוסקט היא המרפא היחיד למחלת הדבר. בן לילה נעשה האגוז יקר מזהב, והודות לו התחוללו קרבות בין האנגלים להולנדים על השליטה בקבוצת איי בנדה (כיום באינדונזיה), בהם צמחו עצי אגוז המוסקט, שמהפרי שלהם מפיקים את המרקחת. בסופם של הקרבות הביסו ההולנדים את האנגלים והשתלטו על כל איי הודו המזרחית.

מסנץ המשכנו לצ'יצ'מאני, כפר קטן וציורי (במלוא מובן המילה) בסביבה מקסימה. הכפר נמצא בעמק גליני, סמוך לנהר ריצ'נקה. במאה ה-18 החלה תופעה אדריכלית עממית של ציורים המעטרים את הבתים. כמעט בכל בית מתוך 136 בתי העץ במקום יש ציורים בצבע לבן על קירות העץ בדוגמאות הלקוחות מרקמות תחרה: פתיתי שלג, דגמים גיאומטריים, פרחים, ציפורים ועוד. לאחר שריפה שפרצה בכפר בשנת 1921, שוחזרו הציורים. לכל אורך הדרך ובכפר עצמו, המשיך הגשם לרדת. למוזיאון המקומי הגענו עם מטריות, כשאנחנו קופצים בין השלוליות. המוזיאון עשיר בעבודות יד, בעיקר בדוגמאות רקמה המאפיינות את התלבושות המקומיות, רהיטים, כלי בית וכלי עבודה, וחפצים הקשורים למסורות עממיות (ביצי פסחא מעוטרות, חיות מפחידות לגרוש שדים ורוחות). אכלנו מרק במסעדה נעימה בכפר, ואחרי האוכל פסק הגשם וטיילנו בין בתי הכפר היפים. המשכנו צפונה לז'ילינה, עם אותות המבשרים על הטבה במזג האויר (קשת, פיסות שמיים בהירות). נסענו דרך מצודת סטרנצ'ו שנבנתה במאה ה-14 על צוק בגובה 60 מ' ומשקיפה על העמק, ודרך מרטין, עיר בה ביקר נפתלי עם אמו בהיותו בן 6. עצרנו לצילומים במרכז מרטין (כתובת מסוימת לא הייתה). לפנות ערב הגענו לליפטובסקי מיקולש והתמקמנו במלון הנעים ינושיק (Janosik).
יום רביעי, 12.6.13 – פריבילינה, שייט בדונייץ,ז'דיאר, ליפטובסקי מיקולש. 
ליפטובסקי מיקולש, עיר בת 34,00 תושבים השוכנת בגובה 577 מ', בין הרי הטטרה הגבוהים והרי הטטרה הנמוכים, בירת חבל ליפטוב. האזור יפה ומוריק עם אגם (בצד המזרחי), שהוצף בגלל בניית סכר על הנהר במקום. נהר וה (Vah) עובר בתחומה. בעבר גרו כאן כמה מאות יהודים, בעיקר מחבל מורביה, שהגיעו בראשית המאה ה-18, אך כמעט כולם נספו בשואה. בעיר בית כנסת מהמאה ה-19, שנראה כבזיליקה בסגנון יווני. כיום משמש בעיקר לתערוכות וקונצרטים. יצאנו בבוקר נאה לפריבילינה, צפונית מזרחית לליפטובסקי מיקולאש. פריבילינה (Pribylina), מוזיאון פולקלור פתוח לאדריכלות חבל ליפטוב, מציג את אורח החיים בכפר סלובקי אותנטי. באתר יש שחזור של בתי עץ למגורי אנשים, בתי מלאכה, חצרות לבעלי חיים, ממגורות וכנסיות. הבתים הובאו משמונת הכפרים באזור ליפטובסקה מרה, לפני שהוצף. אחרי ביקור מעניין באתר וניסיון להבין את מטרתם ופעולתם של כלי הבית והמכונות החקלאיות, המשכנו לטפס בהרי הטטרה הגבוהים.
נסענו לשייט בדונייץ דרך סטארי סמוקובץ' ו- Spisska Stara ves. הגענו בזירזוף קל לפארק פיניני ,(Pieninsky Narodny Park)ל- ,Cerveny Klastorנקודת המוצא לשייט בנהר, המתווה באזור זה את הגבול הבינלאומי בין פולין וסלובקיה. בפתח הערוץ ניצב "המנזר האדום", שכיום נמצאים בו משרדי הפארק ומוזיאון. מיוני עד אמצע ספטמבר מפליגות רפסודות מן המעגן שליד המנזר. השיט נמשך קרוב לשעתיים, ברפסודות המורכבות מחיבור של מספר סירות. הרפסודות מפורקות במורד הנהר, מועמסות על משאיות ומועברות למעלה הנהר שם הן מורכבות מחדש ומוכנות לסבב נוסף. במהלך השייט בין צוקי גיר בגובה 500 מ' וצמחיית גדות מרשימה, נפגשים ברפסודות הפולניות. בסיום השייט מגיעים לדרך, המחזירה אותנו למקום חניית כלי הרכב.

הגשם פסק. שטנו במזג אויר נפלא בתוך ערוץ הנהר, כשמצדדיו מתרוממים רכסים מיוערים. קצת נרטבנו (אביגדור), קבלנו הסברים בסלובקית, למדנו שירים מבנות יגור, נטע ועידית, ונהנינו מאד. בסיום השייט חזרנו לאוטובוס ולפאוול, ונסענו לז'דיאר (Zdiar) דרך Spisska Bela וטטרנסקה קוטלינה.
להרי הטטרה הגבוהים על גבול פולין יש נוף אלפיני משונן, תלול, גבוה ומבותר מאוד. נופם עוצב על ידי קרחונים ובעמקים שבין הפסגות יש אגמי מורנה (Morena) קרחוניים. ההרים מכוסים ביערות גדולים, יערות נשירים (רחבי עלים), מחטניים ויערות מעורבים. הרי הטטרה עשירים בעולם חי מגוון שכמעט נעלם מאירופה (חתולי בר, גחנים, חזירי בר, דובים, איילים, עיטים ופרסים), ומפלי מים רבים מרשתים אותם. ז'דיאר הוא כפר טיפוסי יפהפה במורדות הרי הטטרה הגבוהים, לא רחוק מהגבול הפולני. הכפר הפסטורלי נבנה ב-1590 על ידי הגורלים, חקלאים דוברי ניב פולני החיים משני עברי הגבול. בתיו בנויים עץ על גבי אבן וצבועים בצבעים עליזים. אורך הכפר כ-6 ק"מ, חיים בו כ-1,100 תושבים, ויוצאים ממנו שבילי טיולים בהרים. כל כפרי הטטרה הוקמו ככפרי נופש ומרפא לגרמנים, צ'כים ואוסטרים, מסוף המאה ה-19 ואילך. הכפר היחיד בהרים, שקדם להופעת כפרי הנופש הוא ז'דיאר, שהוכרז ככפר לשימור על ידי הממשלה.
התחלנו את הביקור במסעדה המקומית (מרקים והאלושקי), שעטנו בכפר עם עגלות רתומות לסוסים, ביקרנו במוזיאון בו יש תצוגה של פריטי פולקלור וביניהם תלבושות רקומות, כלי בית וכלי עבודה, ולא פסחנו על חנות המזכרות. נהנינו מהנוף, מהמוזיאון האתנוגרפי, ומטיול הכרכרות וחזרנו "הביתה". יום חמישי, 13.6.13 – בית הכנסת בליפטובסקי

מיקולש, שטרבסקה פלסו, טטרנסקה לומניצה (עליה ל-17522 מ' – סקלנטה פלסו), ואז'ץ (מוזיאון אתנוגרפי), סטארה לשנה (קוליבה).
בית הכנסת בליפטובסקי מיקולש נמצא במרחק הליכה קצרה מהמלון. לאחר שתואמה פתיחת המבנה, פגשנו בכניסה לבית הכנסת את סוזנה, עובדת המוזיאון המקומי עם המפתח. בית הכנסת נבנה ב-1846, נשרף פעמיים, ובתחילת המאה ה-20 שופץ על ידי האדריכל היהודי-הונגרי, ליפוט באומהורן. בחזית המבנה 4 עמודים בסגנון ניאו קלסי. פנים בית הכנסת התחדש בסגנון האר נובו. החלל הענק מעוטר באינספור קישוטים בגווני כחול עזים. הכיפה המרכזית גבוהה, נתמכת על ידי 4 עמודי שיש ורודים והאקוסטיקה מצוינת. בעיר חיו כ-1000 יהודים, מהם נרצחו בשואה 885 ושמותיהם מונצחים בלוח זיכרון בכניסה לבית הכנסת. פנים בית הכנסת בשלבי התפוררות, ונכון להיום, אין מי שיתרום לשימורו. שמענו את סיפור בית הכנסת מפי סוזנה, ואלכס סיפר כיצד שיחק שם כדורגל (במהלך הביקור "השאיר" שם את משקפיו). עמדנו ליד ארון הקודש, התרגשנו מאד ואף הזלנו דמעה, לקול שירתן של נטע ועידית. * * * * * אר נובו (צרפתית: Art Nouveau, מילולית – האמנות החדשה) הוא זרם באמנות שהתפתח באירופה ובארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-19. סובב סביב המוטיבים של אלמנטים מהחי והצומח, עם גוף האישה. האר-נובו אינו זרם באמנות בלבד, אלא זרם אשר חרג מהתחום הצר של האמנות והציף את אירופה בכל תחומי העיצוב והאמנות: אופנה, אדריכלות, צורפות, ריהוט ועוד. סגנון האר-נובו היה השפה החזותית הראשונה שניסתה להתאים את הביטוי החזותי לסביבה המודרנית ולדחות את הגישה הקיימת של עיטור וקישוט החפץ או הבניין במילון צורות השאול מסגנונות העבר. מן הבחינה הכלכלית, נבע האר-נובו מן המצוקה הכלכלית של אומנים ואמנים שונים, אשר שילבו את כישוריהם במטרה להצליח למכור ריהוט ופריטים שימושיים, אם לא אמנות "טהורה". * * * * *

המשכנו במעלה הרי הטטרה הגבוהים, לשטרבסקה פלסו, אגם קרחוני ואתר סקי בגובה 1351 מ' (אגם קרחוני הוא אגם שמקורו בקרחון יבשתי שנמס. סביבו נמצאות תצורות נוף המעידות על מקורו הקרחוני, כמו מורנה או סימני שחיקה של קרחונים. למי אגמים קרחוניים צבע טורקיז עז של אצות המתרבות הודות לריבוי המינרלים באגם).‏ לאתר אפשר לעלות ברכבת משנת 1873. הקפנו את האגם (2 ק"מ) במסלול נוח ויפה, כשאנו נחים, מספרים סיפורים ונהנים מהיופי והשקט. את סיום המסלול קינחנו במסעדה הצופה על האגם. משטרבסקה פלסו המשכנו לאורך הרכס מזרחה דרך עיירות נופש הרריות לטטרנסקה לומניצה, מרכז סקי בגובה 850 מ'. עלינו ברכבל לגובה 1752 מ', לאגם סקלנטה (אגם הצוק). ליד האגם יש מצפה כוכבים ותחנה אסטרונומית. שהינו שם כשעה כאשר חלק טיילו סביב האגם וטיפסו למצפה הכוכבים, וחלק צפה בנוף. בגובה זה יש צומח אלפיני ונהנו למצוא פה פרחים יפהפיים (כלנית לבנה, פעמוניות, מיני ורדניים, פרימולה, ליקופודיום, גנציאן ועוד).
מאחר ולהגיע למסעדה היה מוקדם מדי, נסענו לכפר וז'ץ, לביקור במוזיאון האתנוגרפי, שאת תכולתו אסף גימלאי מקומי מתרומות של תושבי הכפר. אכן, אחרי שנמצאה האשה שתפתח לנו את הדלת (הבעל עסק בקציר העשב), ראינו אוסף עשיר ומעניין. מכאן נסענו למסעדת בשר בשם זבויניקה קוליבה (Zbojnicka Koliba) בסטארה לשנה (Stara Lesna). נהנינו מיחס אישי, אוכל טוב, מוסיקה צוענית וריקודים ביוזמה אישית.

יום שישי, 14.6.13– טירת אורווסקי, זקופנה. בבוקר שמשי יצאנו דרך המאגר של ליפטובסקי מרה לכיוון דולנה קובי, בירת חבל אורווה (468 מ'). ממערב העיר הרי פטרה הקטנים ומצפונה הרי אורווה והגבול הפולני. נסענו בדרך יפהפייה לכיוון הכפר השמור Podbiell, ומשם, במקביל לנהר אורווה, לטירת אורווה (אורווסקי). הטירה שוכנת מעל נהר אורווה, בכפר אורווסקי פודזמוק (Oravsky Podzamok), על צוק סלע תלול בגובה 120 מ', במיקום אסטרטגי השולט על כל האזור. זוהי אחת הטירות העתיקות והחשובות בסלובקיה. הטירה נבנתה בסגנון גותי בשנת 1267, ומאז נוספו לה חלקים חדשים עד המאה ה-17. ב-1800 נשרפה כליל. שחזור רציני נעשה בה במאה ה-19 וב-1953. ב-3 דרגות גובה מצויים מבצרים, ארמונות וקפלה, בסגנון גותי ושחזור רנסאנסי, ומגדלים בעלי צריחים מרובעים ועגולים. השליטים הפיאודלים שישבו בה, גבו מסים על המסחר עם פולין. במקום יש סיורים קבוצתיים של שעה וחצי במסלול מיוחד, ולא כל החדרים פתוחים לקהל. ניתן לראות את הקאפלה, אולם האבירים, אולם הנשק, ואוספים שונים (מכשירי עינוי וענישה, שטיחים, רהיטים, בעלי חיים מפולחצים, אוספי ארכיאולוגיה ואתנוגרפיה). אחרי סיור ממצה, בו התערבבנו עם קבוצות שונות, המשכנו בדרכנו לפולין. בדרך נראו כפרים קטנים מטופחים, כשמרבית הבתים ממוקמים משני צדי הכביש. בחלק מהבתים הופיעו עמודי "מאי" המרשימים, עם סרטים צבעוניים בראשיהם, אותם בונים נערים לאהובותיהן.

הרי הטאטרה הם ההרים הגבוהים ביותר בקרפטים, והם גם הרכס האלפיני היחיד בפולין. באזור כולו יש שפע של פסגות גבוהות ומצוקים סלעיים הצונחים בקו תלול אל אגמים קרחוניים. השלג במרומי הטאטרה אינו נמס כל השנה ומקנה להם מראה של הוד והדר. למרגלות ההרים, בעמק בגובה 900 מ' מעל פני הים, שוכנת זקופנה וסביבה הרים המתנשאים לגובה של עד 2,300 מטר. יש המגדירים אותה עיירה ויש הרואים בה עיר, אבל כולם מסכימים שהיא יפהפייה ומקסימה וכל פינה בה קורצת לתיירים. זקופנה היא מרכז התיירות של הרי הטאטרה הפולניים ומשמשת כבסיס נוח ליציאה לטיולים ולסקי. יש בה בתי מלון רבים, פנסיונים וצימרים בשפע. במרכז זקופנה יש מדרחוב שוקק חיים ובו חנויות, מסעדות, דוכנים, כיכרות ונחל קטן זורם. בעיירה בתים שכאילו יצאו מהאגדות, כנסיות עתיקות ומודרניות, וביום ראשון בו מתקיימת המיסה, הן מתמלאות בתושבים, שמרביתם קתולים מאמינים. המסעדות ברמה טובה, ברבות מהן יש אביזרים אופייניים למורשת הפולנית של האזור, ומתקיימים בהן מופעי מוסיקה, נגינה, שירה וריקודי פולקלור. גם אנחנו התפזרנו בעיר, בין דוכני השוק ההומים והמסעדות, וקנינו מזכרות. לפנות ערב חזרנו דרך דולני קובין ורוז'ומברוק לליפטובסקי מיקולש. אחרי ארוחת הערב התכנסנו לקבלת שבת.

יום שבת, 15.6.13 – סבטי קריז' (כנסית עץ), ולקולינץ, קרמניצ'קה, בנסקה ביסטריצה, ברטיסלבה.
נפרדנו מהמלון שהיה ביתנו למספר ימים, חצינו את נהר וה וביקרנו בסבטי קריז' (הצלב הקדוש), כנסיית עץ אוונגליסטית (אוונגליזם – זרם נוצרי אשר החל באירופה במאה ה-18. מקור השם הוא באוונגליונים, כתבי הקודש הנוצריים, שהפכו למרכזיים בחיי היום יום של המאמינים). הכנסייה נבנתה ב-1774, במקום כנסייה שנבנתה ב-1681, בעקבות צו של הקיסר האוסטרי ליאופולד ה-1שהתיר בניית כנסיות פרוטסטנטיות בארצות קתוליות בתנאים מגבילים. הכנסייה היא הגדולה מסוגה באירופה, הועברה למקומה הנוכחי מהכפר Paludza, אחד מ-8 הכפרים ש"טבעו" באגם ליפטובסקי אחרי בניית הסכר (1982). בנויה כולה עץ ללא שימוש במסמרים.

המשכנו לכפר ולקולינץ הנכלל ברשימת אתרי מורשת של אונסק"ו. ולקולינץ – כפר הצמוד לעיר רוז'ומברוק, למרגלות הר סידורובו ((Sidorovo. בשנת 2005 התגוררו במקום 35 איש בלבד, חלקם הגדול קשישים. ככל הנראה בא שמו של הכפר מהמילה הסלובקית ל"זאב" (vlk). יישוב סלאבי מוקדם ומוקף חומה ניצב במקום בין המאה ה-10 למאה ה-12. האזכור הראשון של האתר בכתובים הוא במסמך משנת 1376, ומסמך נוסף מ-1469 מזכיר את שמותיהם של 5 רחובות. ב-1675 שכנו בכפר 4 חוות ו-5 בתי מגורים של משרתים אשר שירתו באחוזת ליקאווה (Likava) הסמוכה. ב-1882 היה הכפר לחלק מהעיר הסמוכה רוז'ומברוק. מספר בתים בחלקו הצפוני של הכפר עלו באש במלה"ע ה-2 (1944) אך שוחזרו. ב-1977 הוכרז ולקולינץ כאתר היסטורי, וב-1993 זכה למעמד של אתר מורשת עולמית. הכפר שוכן בגובה של 718 מ' ומשתרע על שטח של כקמ"ר. הוא מאופיין בבתים ייחודיים שמאחוריהם ניצבים אורוות, אסמים ומבני שירות נוספים. שטחי התושבים מחולקים לחלקות ארוכות וצרות כפי שהיה נהוג באירופה בתקופה הפיאודלית. הרחוב הראשי נמתח לאורך מורד תלול ובמרכזו מערכת להובלת מים. הרחוב המרכזי מתפצל לשני רחובות – האחד מוביל דרומה, והאחר מוליך מזרחה אל הכנסייה ואל מרכז העיר רוז'ומברוק. הבתים בנויים בסגנון מסורתי של מרכז סלובקיה (Blockbau), ועשויים מקירות עץ מצופים בחרסית הניצבים על בסיסי אבן. הגגות משופעים ועשויים מרעפי עץ. הגישה לבתים היא מחצרות ארוכות המשותפות למספר מבנים. בכפר 47 בתי חווה מסורתיים, חנות ובית ספר מסוף המאה ה-19. כנסיית "מריה המבורכת" נבנתה ב-1875 אך מגדל הפעמונים הצמוד לה מוקדם יותר ומתוארך ל-1770. מחוץ לכפר שוכנות הקרקעות המשותפות, ובכניסה אליו ניצבות דמויות מפוסלות בעץ. בכיכר ניצב מגדל ממנו היו מזעיקים את התושבים במקרי סכנה, וכן יש מוזיאון כפרי וגלריה.
לאחר הביקור בכפר והליכה בין כרי הדשא, נסענו לקרמניצ'קה, לאנדרטת הצנחנים היהודיים. קשה להאמין שבמקום פסטורלי זה ניכרו בורות הריגה ולתוכם נרצחו ונפלו מאות ילדים, נשים וגברים.

בשעת צהריים נכנסנו לבנסקה ביסטריצה ((Banska Bystrica השוכנת במרכז סלובקיה. העיר בת 89,00 תושבים, צופה להרי הטטרה הנמוכים, ונמצאת בסמוך לנהר הרון (Hron), שנחשב לאזור היפה בסלובקיה. העיר נוסדה בשנת 1258 (על פי הספרות, יש הטוענים שמוקדם יותר), והייתה בעבר בירת המחוז, כשתעשיות הזהב והנחושת היו תפארתה. באוגוסט 1944, החל בעיר המרד הסלובקי, במטרה
להפיל את שלטונו של יוזף טיסו, ראש ממשלת סלובקיה, שהייתה גרורה של גרמניה הנאצית.
התחלנו את הביקור בטעימת גבינות ויין (מי שרצה…) או משקאות קלים אחרים, ואחר כך הביא אותנו פאוול למדרגות העולות למוזיאון המרד הסלובקי. התמודדנו ועלינו. טיילנו בכיכר ההתקוממות הלאומית, מגדל השעון (54 מ'), בית העירייה הישן, שרידי חומות העיר וכנסיית "עלייתה לשמיים של מריה". ראינו הרבה חתונות (סוף שבוע), אכלנו גלידה ונהנינו מיופייה של העיר. חלק ביקרו במוזיאון המרד הסלובקי, חלק טיילו בכיכר העיר, טיפסו על מגדל השעון (חוה) וחלק המשיכו לשבת בבית הקפה וליהנות מהפעילות מסביב. * * * * *
חביבה – סיפור חייה, שליחותה ונפילתה של הצנחנית חביבה רייק – תהילה וזאב עופר. חביבה רייק נולדה בעיירה קטנה בסלובקיה, Nadabula near Roznavaa , שבוע לפני הרצח בסרייבו שפתח את מלחמת העולם הראשונה. היא נפלה במילוי תפקידה חודשים אחדים לפני סיום מלחמת העולם השנייה באירופה (1914 – 1944), חיים ומוות בצל מלחמות. שמה היה מרתה והיא הייתה בת הזקונים בין ששת ילדי משפחת רייק שירדה מנכסיה ועברה תקופות של מצוקה קשה. אחיה הבכור רעה פרות בגיל 12 כדי להביא כוס חלב לתינוקת. אחיותיה היו עוזרות בית. רק חביבה למדה בבית ספר למסחר. בגיל 16 התחילה לעבוד בפקידות ובתוך כמה שנים הגיעה לתפקיד אחראי בעסק גדול והייתה הדמות הדומיננטית במשפחתה. חביבה גדלה בעיירה הסלובקית בנסקה ביסטריצה, התנדבה לצלב האדום ולתחנת כיבוי-אש והייתה רחוקה מיהדות. בגיל 18 הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר", הגיעה לניהול הקן ולהנהגת המחוז, ריכזה את איסוף הכספים לקק"ל והיתה עוזרתו של יו"ר ההסתדרות הציונית בסלובקיה. בגיל 24 נישאה לחבר התנועה אהרון מרטינוביץ'. בסוף 1939 עלתה ארצה והצטרפה לקיבוץ מענית. כעבור מספר חודשים, תוך משברים אישיים וחברתיים, נפרדה מבעלה, שהיה קומוניסט וגורש מהקיבוץ. בהמשך היה לה רומן מרתק עם צבי אריסון (דודו של תֶד) אך היא סירבה לעזוב את הקיבוץ ולהינשא לו. צבי נסע אחריה לקהיר בניסיון להניא אותה מלצאת לאירופה הכבושה. לאחר נפילתה ועד יום מותם, כשהם בעלי משפחות, נשאו אוהביה את תמונתה עמם. ב- 1942 התנדבה חביבה למחזור הראשון של בנות בפלמ"ח ועברה בג'וערה קורס מפקדי כיתות ראשון בהשתתפות בחורות. על אף שהייתה בת 28, הצטיינה במיוחד ומשכה את תשומת לבם של מפקדיה – יצחק שדה, שמעון אבידן, בני מרשק ואורי יפה. בסוף 1943 התנדבה לצנוח מעבר לקווי האויב בסלובקיה. עברה קורס הכנה של הפלמ"ח, קורס צניחה בריטי ברמת-דוד ואימונים נוספים במצרים. קיבלה דרגת סמלת ב-RAF. תפקידיה מטעם הבריטים היו מודיעין ומילוט צוותי אוויר שנפלו בשבי או צנחו ותעו בהרי סלובקיה. מטרתה העיקרית על פי מצפונה והנחיית מוסדות היישוב וה"הגנה" – הצלת יהודים וארגונם להגנה עצמית. ברגע האחרון סירבו הבריטים להצניח אותה צניחה עיוורת, אך בעצה אחת עם "ועדת החדירה" של ה"הגנה" קבעו כי "על חביבה אסור לוותר". בהזדמנות הראשונה הנחיתו אותה בספטמבר 1944 ב"מבצר מעופף", המטוס האמריקני הראשון שהגיע למובלעת מורדים בסלובקיה (ב-28.8.44 מרד חלק מהצבא הסלובקי בשלטון המרכזי הלאומני, בעל ברית ועושה דברה של גרמניה הנאצית, והקים עם הפרטיזנים מובלעת חופשית). שם הכיסוי שלה היה סרג'נט עדה רובינסון. מרכז המובלעת היה בבנסקה ביסטריצה, העיר שבה גדלה. שנתיים לפני הגעתה שולחה משפחתה לאושוויץ ולמאידנק. במשך עשרה ימים, בטרם הצטרפו אליה חבריה לשליחות (שצנחו), צבי בן-יעקב, רפי רייס וחיים חרמש, מילאה חביבה בצורה מרשימה את כפל תפקידיה: מילטה עשרות חיילים של בעלות הברית, ובמקביל ארגנה את ההנהגה היהודית המקומית להשגת תעסוקה, מגורים ואמצעי בריחה, ערב השתלטות הגרמנים על מובלעת המורדים. יחד עם חבריה מילאה את שליחותה במשך כ-6 שבועות במסגרת "מבצע אמסטרדם". הם סירבו להתפנות במטוסים האחרונים, או להצטרף למטה הצבא המורד. חביבה וחבריה הצנחנים הקימו בהרים ליד הכפר Bukovec, מחנה ליהודים מקומיים, לוחמים צעירים, חברי תנועות הנוער וראשי הקהילה. לאחר התקפת פתע בה נהרגו אחדים, נלכדו חביבה ושניים מחבריה. למרות היותם לובשי מדים, לא זכו ליחס של שבויי מלחמה. חביבה רייק ורפי רייס נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם הסלובקיים ב-20 בנובמבר 1944, עם יהודים ופרטיזנים נוספים, ונקברו בקבר אחים בקרמניצ'קה (Kremnicka). צבי בן-יעקב נרצח כעבור כמה שבועות במאוטהאוזן. חיים חרמש ניצל. בסוף המלחמה הוצאו חביבה ורפי מקבר האחים וגופותיהם זוהו על פי המדים ודיסקיות הזיהוי. הם הועברו לבית קברות צבאי בפראג ולמרות שבדיסקיות היה כתוב JEW, הוצבו צלבים על קבריהם. ב-1949 ביקר שם יגאל ידין, אז סגן הרמטכ"ל, והוחל במאמצים להחלפת הצלבים במגיני-דוד. רק ב-1952 הסכימו בריטניה וצ'כוסלובקיה להעברת הגופות ארצה והן הובאו לקבורה בהר הרצל. על שמה של חביבה רייק נקראו קיבוץ להבות חביבה, סמינר גבעת חביבה, אוניית מעפילים, רחובות בערים, נחל ומאגר מים, פרס שלום בינלאומי (הזוכה האחרון בו – דניאל בירנבאום) ואפילו פרח גרברה. אך בעוד שזכר גבורתה של חנה סנש עובר מדור לדור, בעיקר בזכות שיריה, חביבה (שהספיקה גם לפעול, כיון שלא נתפסה מייד) נותרה רק שם כתוב על שלטים. הספר חושף את הדמות מאחורי השם ועושה צדק היסטורי עם צנחנית שמעשיה לא נודעו. עד כאן התקציר. להלן, כמה נקודות: * חביבה לקחה איתה ספר שהיה בשעתו רב-מכר, "חברות בקיבוץ", שליווה אותה כל הדרך. בהרים נקבר הספר יחד עם מכשיר האלחוט שלה. אחרי המלחמה, חבר שנשאר בחיים מצא את מכשיר הקשר והוא שימש את פעילי "הבריחה". הספר הבלוי מוצג ב"בית חביבה" בקיבוץ מענית. * כיון שהיה ברור שהמובלעת החופשית לא תאריך ימים, חביבה חששה שיזהו אותה: היא עזבה פחות מחמש שנים קודם את בנסקה ביסטריצה, ועד אז הייתה מוכרת בזכות פעילותה והאופנוע שעליה רכבה במסגרת עבודתה (מחזה נדיר לגבי בחורה בעיירה סלובקית נידחת בתחילת שנות ה- 30). * על התפקיד היהודי, בין השאר: בכוח אישיותה שכנעה כמה יהודים ללוות לה מאות דולרים לעזרת הפליטים (כמחצית יהודי סלובקיה גורשו למחנות ב-1942, והשאר, ששרדו בינתיים, התרכזו בהמוניהם במובלעת המורדים בחוסר כל ועוררו אנטישמיות, גם אנטישמיות אדומה), בהבטחה שאם ישרדו תחזיר להם הסוכנות היהודית את הכסף. יש מסמכים שאכן כך היה. היא הצליחה לשכנע את הלוחמים היהודים הצעירים לצרף אליהם "זקנים" בני 40 – 50 למחנה בהרים, כדי להציל את ההנהגה שתשקם את החיים היהודים והציוניים אחרי המלחמה. הרב הכי נחשב בסלובקיה אמר לחברת "השומר הצעיר" שכבר קנתה את מקומה בגן עדן בכך שהיא "נותנת אוכל ליהודים" ורק ביקש, אם אפשר, אוכל כשר. הבטיחה ולא הספיקה לקיים. * בספר מובאים כמה מסמכים נדירים מלווים בסיפור מרתק על דרך הבאתם ארצה: מכתב מאמה שנשלח דרך הצלב האדום מקרקוב, בדרך לאושוויץ, וגלויה מאחיה, ממאידנק. כמו-כן, הדף על חביבה ביומן הכלא, תעודת כבוד סלובקית, מכתב תנחומים למשפחה ממלך אנגליה, דפים מאימוניה בהצפנה ועוד. * היא ניצלה בנס בפשיטה על תחנת הקשר שלה. אבא ברדיצ'ב, שניסה להגיע לרומניה דרך סלובקיה, הביא לה מכשיר חלופי. אח"כ נלכד ברדיצ'ב בנסותו לעבור להונגריה ועדות על רציחתו במאוטהאוזן מובאת לראשונה בספר. * כמה סיפורי אהבה שהיו לחביבה (גם עם גברים נשואים) ותשוקתה לילד, מגלים בספר את הצד האנושי שלה. כך גם לגבי לבטיה כאשר גילתה שחיי הקיבוץ אינם תואמים תמיד את האידיאל. דמותה עולה מחילופי מכתבים עם חברותיה וחבריה הקרובים. איסוף החומר והכתיבה: הלכנו שבי אחרי דמותה של חביבה לאחר שראינו את הספר שלקחה אתה לשליחות והמוצג ב"בית חביבה" בקיבוץ מענית. רצינו לעשות צדק היסטורי עם צנחנית שאינה ידועה כמו חנה סנש. הספר מוקדש לכל צנחני היישוב, עלילות חלקם מתוארות בקצרה. אף אחד לא הזמין את הספר. יוזמה שלנו, עבדנו שנתיים על התחקיר. הלכנו בעקבות חביבה בכל מקום בארץ ובסלובקיה. אם כתבנו שמאוהל הפלמ"ח בקיבוץ אילון ראתה את השקיעה בים – משמע שביקרנו שם בשעת שקיעה; אם כתבנו מה ראתה בחצר הכלא בסלובקיה – קיבלנו היתר לבקר בכלא. ראיינו עשרות אנשים שהכירו אותה בשלבים שונים של חייה. חקרנו בארכיונים בארץ ובחו"ל וקראנו כל חומר שהתפרסם על צנחני היישוב, מחקרים וזיכרונות, מברקי המפעילים הבריטים והמפעילים הארצישראליים שנכתבו בזמן אמת. הצלבנו חומרים. החלטנו שניתן סיפור מבוסס על חומר תיעודי. עשינו עבודה בלשית לאיתור מקומות ואנשים בסלובקיה, בלי לדעת את השפה. סה"כ עבדנו כשלוש שנים – תחקיר, כתיבה, ליווי ההוצאה לאור. הספר יצא בדיוק במלאת 60 שנה לנפילתה. * * * * * מבנסקה ביסטריצה נסענו בכביש המהיר לברטיסלאבה, ואל המלון הגענו לארוחת הערב המצוינת (דגים).

יום ראשון, 16.6.13 – ברטיסלבה (סיור בעיר העתיקה), נסיעה לוינה וביקורים (בית הונדרטוואסר, בית הזצסיון, שטאט פארק). ברטיסלבה היא בירת סלובקיה והעיר הגדולה במדינה עם כ-430,000 תושבים. היא המרכז הפוליטי, תרבותי וכלכלי של סלובקיה. ההיסטוריה של העיר הושפעה מעמים שונים (צ'כים, אוסטרים, גרמנים, הונגרים ויהודים). בעברה הייתה מרכז מנהלי וכלכלי בממלכת הונגריה ושימשה כבירתה בשנים 1536 – 1783. האזכור של העיר בשם ברזלאוספורק (Brezalauspurc) נמצא בספרי השנים של זלצבורג, המספרים על קרבות בין בווארים להונגרים מחוץ לטירת ברטיסלאבה בשנת 907. הטירה נקראה על שמו של פרדסלב, בנו ה-3 של סבאטופולק ה-1, מלך מוראביה. העיר מופיעה תחת השם ברסלאבה על מטבעות מתקופת אישטוון ה-1, מלך הונגריה מסביבות שנת 1000. בימי הביניים, הופיעה הגרסה הסופית לשם הגרמני של העיר, פרסבורג, שהיה בשימוש גם על ידי דוברי אנגלית עד שנת 1919. תחילתו של השם ברטיסלבה בשנת 1837. אז טען הפילולוג הסלובקי פאבל יוזף סאפאריק כי זה היה השם המקורי של העיר תחת שלטון ברטיסלב ה-1, מלך בוהמיה. משנת 1844 החלו להשתמש בשם זה חברי התנועה הלאומית של סלובקיה ששאפו לעצמאות מהונגריה. לאחר מלה"ע ה-1 ניסו מנהיגי העיר, שרוב אוכלוסייתה הייתה גרמנית והונגרית, לשנות את שמה ל"עיר וילסון", על שמו של נשיא ארה"ב דאז, וודרו וילסון, ולהכריז עליה כעיר חופשית כדי שלא תהפוך לחלק מהמדינה החדשה – צ'כוסלובקיה. ההצעה נדחתה, ושם העיר שונה רשמית לברטיסלבה במרץ 1919.

גאוגרפיה – העיר ממוקמת בפינה הדרום-מערבית של סלובקיה, במחוז ברטיסלבה. מיקומה על גבול אוסטריה והונגריה הופך אותה לעיר הבירה היחידה בעולם שגובלת בשתי מדינות. שטחה 3688 קמ"ר והיא העיר השנייה בגודלה בסלובקיה, אחרי ויסוקה טטרי, שהיא בעצם אוסף של מספר עיירות. העיר יושבת על גדות הדנובה, החוצה את העיר ממערב לדרום-מזרח. הרי הקרפטים מתחילים בגבולות העיר באזור שנקרא הקרפטים הקטנים וכולל בתוכו את פארק יער ברטיסלבה, אזור נופש פופולרי. אקלים – בברטיסלבה אקלים ממוזג ויש בה 4 עונות שנה. העיר סובלת לעתים מרוח חזקה, אולם נחשבת לאחד האזורים החמים והיבשים בכל סלובקיה. כמות המשקעים הממוצעת היא 580 מ"מ. היסטוריה – קיימת התיישבות בעיר מהתקופה הנאוליתית. בין השנים 400 ל-50 לפנה"ס היה במקום ישוב קלטי מבוצר בו הייתה מטבעה שייצרה מטבעות כסף מקומיים שנקראו ביאַ‏טֵק. האזור כולו נכבש על ידי הרומאים במאה ה-1 לספירה ועד המאה ה-4 היווה חלק ממערכת הלימס ההגנתית של האימפריה. הרומאים החלו במסורת גידול הגפנים וייצור היין, הנמשכת עד היום. אבותיהם הסלאבים של הסלובקים המודרניים הגיעו לאזור במאות 5, 6, בתקופת נדידת העמים. השבטים הסלאבים סבלו מפשיטות השבטים האווארים וכדי להגן על עצמם הקימו את אימפריית סאמו (623-658), הישות הפוליטית הסלאבית הראשונה בהיסטוריה. במאה ה-9 הייתה טירת ברטיסלבה אחד המרכזים החשובים במוראביה. האזכור הראשון בכתובים הוא משנת 907 והוא מספר על נפילתה של מוראביה הגדולה להונגרים. במאה ה-10 הפך אזור ברטיסלבה לחלק מממלכת הונגריה והיה למרכז כלכלי ומנהלי חשוב. מיקומה האסטרטגי של העיר הפך אותה מטרה להתקפות תכופות, אך גם הביא להתפתחות כלכלית ולמעמד פוליטי גבוה. העיר קיבלה זכויות ראשונות בשנת 1291 מידי אנדראש ה-3, מלך הונגריה, והוכרזה כעיר מלכותית חופשית בשנת 1405 על ידי זיגיסמונד, מלך לוקסמבורג, לעתיד קיסר האימפריה הרומית הקדושה. לאחר תבוסת הונגריה לאימפריה העות'מאנית ב-1526, הטורקים צרו על ברטיסלבה והזיקו לה, אך לא הצליחו לכבוש אותה. בשל התקדמות העות'מאנים לתוך הונגריה, הוכרזה ברטיסלבה בשנת 1536 כבירת הונגריה והפכה לחלק מהממלכה ההבסבורגית. מתקופה זו הפכה ברטיסלבה לעיר בה הוכתרו וישבו מלכים, ארכיבישופים, האצולה וכן כל מוסדות הממלכה החשובים. בין השנים 1536 ל-1830, 11 מלכים וקיסרים הוכתרו בקתדרלת סנט מרטין שבעיר. המאה ה-17 התאפיינה בהתקוממויות נגד שושלת הבסבורג, לחימה עם העות'מאנים, מגיפות, שיטפונות ואסונות אחרים. העיר וטירתה נכבשו מספר פעמים על ידי מורדים אך תמיד נכבשו בחזרה על ידי צבאות הקיסרות. תקופת אי שקט זו הסתיימה ב-1711 עם חתימת הסכם שאטמר בין הקיסרות הרומית הקדושה למורדים ההונגרים. ברטיסלבה נכנסה לתקופת שגשוג תחת שלטון מריה תרזה והפכה לעיר הגדולה והחשובה באזור כולו. אוכלוסיית העיר שולשה ונבנו בה ארמונות, מנזרים, אחוזות ורחובות חדשים, אולם במהלך שלטונו של בנה, יוזף ה-2, העיר איבדה מחשיבותה, בעיקר כאשר הורה על העברת תכשיטי הכתר לווינה (1783). אחר כך החלו מוסדות ממשלתיים רבים לעבור לבודפשט ובעקבותיהם עזבו את העיר רבים מבני האצולה. בסוף המאה ה-18 הפכה ברטיסלבה למרכז התנועה הלאומית הסלובקית וב-1783 יצא בה העיתון הראשון בשפה הסלובקית. במאה ה-19 הייתה קשורה לחלק מהאירועים החשובים ביותר באירופה. חוזה פרסבורג שסיים את הלחימה בין אוסטריה לצרפת, נחתם בברטיסלבה בשנת 1805 וכוחותיו של נפוליאון תקפו את העיר בשנת 1809. לאחר "אביב העמים" בשנת 1848, חתם פרדיננד ה-1, קיסר אוסטריה, על ביטול הצמיתות באחד הארמונות שבעיר. אחר מלה"ע ה-1 סופחה למדינה החדשה צ'כוסלובקיה, למרות התנגדות רוב האוכלוסייה, שהייתה ממוצא הונגרי וגרמני. העיר הפכה למקום מושב המוסדות הפוליטיים של סלובקיה ובמרץ 1919 שונה שמה רשמית לברטיסלבה. בשנת 1938 סיפחה גרמניה הנאצית את אוסטריה במסגרת האנשלוס, וכן את פרברי ברטיסלאבה, שהיו מאוכלסים ברובם על ידי דוברי גרמנית. ב-14 במרץ 1939 הוכרזה העיר כבירת הרפובליקה הסלובקית הראשונה, אולם המדינה החדשה נפלה לשליטת הנאצים. בין השנים 1941 ל-1945 גרשה הממשלה הסלובקית מברטיסלבה כמעט את כל תושביה היהודים שמנו כ-15,000 איש, למחנות ריכוז. העיר הופצצה על ידי בעלות הברית, נכבשה על ידי הצבא הגרמני ב-1944 ולבסוף נכבשה על ידי הצבא האדום ב-4 באפריל 1945. לאחר שהמפלגה הקומוניסטית תפסה את השלטון בצ'כוסלובקיה בפברואר 1948, הפכה העיר לחלק מהגוש המזרחי. אוכלוסיית העיר צמחה והפכה להיות סלובקית ברובה. הממשלה הקומוניסטית בנתה בעיר מבנים רבי-קומות ומספר מבנים מרשימים כמו הגשר החדש, שבאו לעתים על חשבון מבני העיר העתיקים. לאחר כשלון האביב של פראג ב-1968, סבלה העיר מכוחות ברית ורשה שנכנסו אליה, והעיר הפכה לבירת הרפובליקה הסלובקית הסוציאליסטית. ב-1988 התקיימה בה הפגנה גדולה נגד הקומוניזם, הפגנת הנרות בברטיסלבה, והעיר הפכה לאחד ממרכזי ההתנגדות לקומוניזם. ב-1993 הפכה ברטיסלבה לבירת סלובקיה החדשה, לאחר פירוקה הרשמי של צ'כוסלובקיה. בשנים שלאחר מכן נהנתה מצמיחה כלכלית חדה הודות להשקעות זרות. רוב בנייניה העתיקים מרוכזים בעיר העתיקה. שער מיכאל הוא היחיד שנותר מחומות העיר המקוריות מימי הביניים והוא אחד מהמבנים העתיקים בעיר. המרכז ההיסטורי של העיר מאופיין באדריכלות בארוק מהמאה ה-18. ארמון גראסאלקוביץ' שנבנה בסביבות שנת 1760, משמש כיום כבית הנשיא הסלובקי, בעוד שהממשלה הסלובקית יושבת במבנה ששימש פעם כארמון הקיץ של הארכיבישוף. במרכז ניתן למצוא מספר כנסיות וקתדרלות חשובות, כמו קתדרלת סנט מרטין הבנויה בסגנון גותי, בה הוכתרו מלכי הונגריה וקיסרי האימפריה הרומית הקדושה בין 1563 ל-1830.
תחבורה – מיקומה של ברטיסלבה במרכז אירופה הפך אותה לצומת מרכזית טבעית לתחבורה ולמסחר. דרכי מסחר עתיקות כמו דרך הענבר ודרך הדנובה, חצו אותה. ברטיסלבה משמשת צומת מרכזי למערכת הכבישים המהירים של סלובקיה. כביש ה-D2, החוצה את העיר מצפון לדרום, מחבר אותה לפראג, ברנו ובודפשט. כביש ה-A6 שמוביל לווינה, מחבר אותה ישירות למערכת הכבישים האוסטרית. בעיר ישנם חמישה גשרים מעל לדנובה. מסילת הרכבת הראשונה בכל ממלכת הונגריה נבנתה באזור ברטיסלאבה בשנת 1840. כ-9 ק"מ צפונית-מזרחית למרכז העיר, נמצא נמל התעופה הבינלאומי של סלובקיה, המשרת טיסות מקומיות ובינלאומיות, ציבוריות וממשלתיות. שדה התעופה של ווינה נמצא במרחק חצי שעה נסיעה מברטיסלבה. נמל ברטיסלבה הוא אחד משני נמלי הנהר הבינלאומיים של סלובקיה. הנמל מחבר את העיר לתנועת האוניות הבינלאומית המגיעה צפונה עד לים הצפוני ומזרחה עד לים השחור. בנוסף לאוניות מסחריות יוצאות מהנמל אוניות תיירים, היוצאות בעיקר לווינה ולבודפשט. ממשל – העיר ברטיסלבה משמשת כמושב הפרלמנט הסלובקי, הנשיאות הסלובקית, הממשלה, בית המשפט העליון והבנק המרכזי. מאז 2002 משמשת העיר גם כמושב המחוז האוטונומי של ברטיסלאבה. כלכלה – מחוז ברטיסלאבה הוא המחוז העשיר והמשגשג ביותר בסלובקיה. אף על פי שהוא הקטן מבין שמונה המחוזות של המדינה וכמעט הכי פחות מאוכלס מביניהם, הוא אחראי ל-26% מכלל התמ"ג של סלובקיה. התמ"ג לראש בברטיסלאבה הוערך בשנת 2005 ב-33,124 אירו, השווה ל-147.9% מהממוצע באיחוד האירופי והוא השני בגובהו מכל מחוזות האיחוד, אחרי פראג. שיעור האבטלה בברטיסלאבה הוא 1.83%. יותר מ-75% מאוכלוסיית העיר עובדת במתן שירותים, בעיקר במסחר, בנקאות, טלקומוניקציה, טכנולוגיות המידע ותיירות. הבורסה של ברטיסלאבה נוסדה בשנת 1991. בשנים האחרונות העיר חוותה צמיחה של תעשיית ההייטק, וחברות בינלאומיות רבות כמו דל, AT&T, IBM ועוד בנו בה מרכזי שירות. בשנת 1991 הוקם בברטיסלאבה מפעל של פולקסוואגן, שהתרחב מאז רבות. כיום רוב הייצור במפעל (68%) הוא של רכבי שטח. דמוגרפיה – מתחילת ההיסטוריה של העיר ועד למאה ה-19, הקבוצה האתנית השולטת בברטיסלבה היתה הגרמנים. לאחר הקמת האימפריה האוסטרו-הונגרית בשנת 1867, הגיעו לאזור הונגרים רבים ועד סוף מלחמת העולם הראשונה ברטיסלאבה הייתה עיר גרמנית-הונגרית עם מיעוט סלובקי. עם הקמת הרפובליקה הסלובקית הראשונה בשנת 1939, גורשו רוב היהודים והצ'כים מהעיר, ובשנת 1945 פונו מהאזור רוב הגרמנים. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה עזבו את העיר גם הונגרים רבים שהואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים. מאז שנות החמישים, 90% מתושבי העיר הם סלובקים. קהילת יהודי ברטיסלאבה מונה כיום כ-800 איש. קיימות עדויות היסטוריות על קיומה של קהילה יהודית במקום כבר במאה ה-11. הקהילה היהודית בברטיסלאבה מפעילה את פרויקט "נתיב המורשת היהודית בסלובקיה", המאגד 24 אתרי מורשת יהודית נבחרים מתוך מאות אתרים בסלובקיה כולה. * * * * * בבוקר, לאחר שהורדנו את יהודית, עפרי ואיבן ליד המקום בו היה ביתה של יהודית, עלינו לגבעת Slavin – אתר זיכרון ל-6845 חיילים סובייטים שנהרגו בעת שחרור העיר במלה"ע 2. האנדרטה תוכננה על ידי האדריכל סוטליק לרגל 15 שנה לשחרור העיר (1960). על עמוד גרניט בגובה 40 מ' ניצב פסל ניצחון בגובה 11 מ', אותו פיסל טריזוליאק. לאחר צילומים ושיר של עידית ונטע, עברנו ליד בית הנשיא וירדנו לעיר העתיקה. נכנסנו בשער מיכאל (מאה 14) וצעדנו למרכז העיר ההיסטורית דרך ארמון מירבך (רוקוקו, 1770), הכנסיה ומנזר הפרנציסקאנים (מאה 13), ארמון הארכיבישוף (1781, ניאו קלסי), בית העירייה הישן (מאה 13, גותי), התיאטרון הלאומי (1886,רנסנס וברוק), ומשכן התזמורת הפילהרמונית (1915, ניאו ברוק). המשכנו למאוזוליאום של "חת"ם סופר" בשיפולי הגבעה עליה ניצבת טירת ברטיסלבה. הרב משה סופר (שרייבר), הידוע בכינוי החת"ם סופר (על שם ספרו חידושי תורת משה), ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. תרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה האורתודוקסית-יהודית. אבי משפחת סופר-שרייבר, המונה מאות צאצאים ובהם רבנים וגדולי תורה. משה סופר נולד בפרנקפורט לרייזיל ושמואל בה'תקכ"ג (1762). אביו היה סופר סתם, וממקצוע זה נגזר שם המשפחה. בגיל שש כבר למד תורה אצל רבי משולם זלמן חסיד. כשהיה בן 9 למד בישיבתו של הרב נתן אדלר בפרנקפורט – רב שנחשב לרבו המובהק‏‏, ואף שימש לו כתחליף לאב – ובגיל 13 כבר דרש בענייני הלכה. למד גם אצל הרב פנחס הורוביץ מחבר ספר "ההפלאה" ואצל הרב טיבלי שייער במיינץ. חוץ מלימודיו התורניים למד מתמטיקה, אסטרונומיה והיסטוריה כללית, אצל הרב טיבלי. נסמך להוראה על ידי הרב נתן אדלר הכהן והרב מרדכי בנט. ב-1786 יצא בשליחות רבו לעיר פרוסניץ, שם נישא לשרה מלכה, בתו של ר' משה ירוויץ, ונעשה לראש הישיבה של העיר. בתחילה סרב לשרת בתפקיד רב, אבל מחוסר פרנסה קבל על עצמו משרת רבנות בעיר דרזניץ (מורביה, 1794). בשנת תקנ"ח (1798) עבר למטרסדורף שבהונגריה, שם שימש כרב הקהילה ועמד בראש הישיבה שייסד. ב-1803 התמנה לרב בפרשבורג (ברטיסלבה) שהייתה הקהילה הגדולה והחשובה בהונגריה, שם הקים ישיבה גדולה שאליה הגיעו תלמידים מארצות רבות, עד ל-500 איש. שימש כרב המחוז וכראש הישיבה כ-33 שנה – עד יום מותו. בשנת 1812, 9 שנים אחרי שהגיע לפרשבורג, מתה אשתו הראשונה, והוא נישא לשרה-סריל. מאשתו זו נולדו כל ילדיו, ארבעה בנים (אברהם-שמואל, שמעון, יוזפא, ויצחק לייב), ושבע בנות (הינדל, גיטל, ינטל, שמחה, רייכל, רייזל ואסתר). בשנת 1832 נפטרה שרה-סריל, ולאחר מספר שנים נשא הרב משה סופר את אלמנתו של הרב צבי הירש הלר מאלט-אופן שבהונגריה. תלמידיו הקימו ישיבות בכל רחבי הונגריה ושמשו ברבנות בקהילות שונות. לא רק תלמידיו של החת"ם סופר העריצו אותו והאדירו את שמו, גם תלמידי חכמים ורבים אחרים העריצוהו, כיבדוהו והקנו לו מעמד הלכתי מיוחד. יהודים מקהילות רבות במרכז אירופה פנו אליו בשאלות בדיני איסור והיתר ועניינים אחרים. הוא נחשב לפוסק אחרון, שמו יצא לתהילה בכל קהילות ישראל, ואף היו שופטים גויים ששלחו אליו שאלות הנוגעות להלכה היהודית. נפטר בכ"ה בתשרי, שנת ת"ר (1839) בברטיסלבה. נקבר בבית הקברות היהודי לגדות הדנובה. המאוזוליאום של "החת"ם סופר" מהווה אתר עליה לרגל, ולכן עקב בניית מנהרה לכביש מתחת למצודה, העבירו את רוב העצמות מבית העלמין הישן לקבר אחים בבית העלמין החדש. המאוזוליאום הושאר במקומו יחד עם 23 קברים אחרים, בהם קבריהם של רבי עקיבא איגר ה-1 סבו של חותנו, ותלמידו רבי דניאל פרוסטיץ. לצורך הסלילה הגביהו את הכביש כך שהמאוזוליאום נמצא באתר תת-קרקעי שעוצב כיד זיכרון לקהילה היהודית כולה. ביוני 2012, לרגל שנת ה-250 להולדת "החת"ם סופר", החליט הבנק הלאומי של סלובקיה להנפיק מטבע זיכרון ובו מוטבע דיוקן של "החת"ם סופר". ערך המטבע הוא 10 יורו.

לאחר הפסקת צהריים בברטיסלאבה, נסענו לווינה. בקרנו בבית אותו תיכנן האמן הססגוני האוסטרי-יהודי פרידנסרייך הונדרטוואסר, שהיה אחד היוצרים המרתקים ביותר בסוף המאה ה-20 ועסק בציור, פיסול, אדריכלות ועיצוב, תוך כדי עיסוק בפעילות חברתית וסביבתית רחבה. את השפעותיו קיבל מאנטוני גאודי הספרדי ומקלימט ושילה בני ארצו, והוא מצדו השפיע על מעצבים ואדריכלים בעולם. (דוגמא לכך אפשר לראות ב"בית המשוגע" ברחוב הירקון בתל-אביב, שנבנה על ידי אריך מנדלסון בהשראת בתים שבנה הונדרטוואסר). הוא האמין בשילוב הטבע באמנות ושילב בבתים חומרים שונים כמו שברי זכוכית או חרסים, עצים הצומחים בתוך הבית כשענפיהם מבצבצים מהחלונות, קוים עקומים, צורות מוזרות המזכירות יצורים חיים וצמחייה עבותה ורצפות גבעתיות. הוא צבע את בתיו, ציוריו ואפילו את הדגלים והבולים שעיצב, בצבעים עזים ובקווים עבים, שכן האמין שלצבע יש חשיבות כמו לצורה. "בית הונדרטרוואסר" הוא שני בנייני מגורים ברחוב קגל, שניתן לצפות בהם רק מבחוץ, היות וכל הדירות מאוכלסות. מה שרואים מבחוץ הוא מראה בלתי אפשרי, אגדי, שכל דירה בו צבועה בצבעים שונים, העמודים עקומים וכך גם זוויות הקירות, החלונות והמרפסות בגדלים ובצורות שונות, צמחייה משולבת בו בלי סדר וכל כולו אוטופיה של אדם אחד. המשכנו וביקרנו בבניין הזצסיון (Seccession), בניין פונקציונלי מרשים שגגו מעוטר בכדור זהב. הבניין ניבנה תוך שנה על ידי קבוצת אמנים אוסטרים צעירים, שכינו עצמם "פורשים", שפרשו באופן הפגנתי מן הממסד האמנותי הוינאי. כמעט כולם היו יקירי הממסד וחלקם זכו לפרסים על תרומתם לאמנות. בלט ביניהם הצייר הצעיר גוסטב קלימט, דמות מוכרת, ססגונית ותאבת חיים. חברי הקבוצה ביקשו להתנתק מזרם האמנות השמרני וחיפשו צורות הבעה אסתטיות חדשות שיבטאו את החיים המודרניים, בלי התייחסות לאמנות העבר. הם רצו לאפשר לאמנים צעירים ומקוריים להציג את עבודותיהם בלי הצורך באישור הממסד. וינה של פרנץ יוזף הכירה לבסוף בקבוצה ייחודית זו והעיריה החכירה להם חלקת קרקע עליה הקים האדריכל יוזף אולבריך את בית הזצסיון, מרכז הפורשים. קלימט פרש מהקבוצה אחרי 8 שנים, אך בבניין נותרה עבודה מופלאה שלו, "הפריז של בטהובן", שנוצרה כמחווה למלחין. המבנה אטום, מעוטר בעיטורים מסולסלים שמעליהם כדור מוזהב, עשוי תחרה. * * * * *

זצסיון – תנועה של אמנים בתחומי האמנות, האדריכלות והמוזיקה השייכת לאר נובו והיוגנדסטיל, אשר נוצרה בשנת 1897 בעיר וינה. הקבוצות בגרמניה ובאוסטריה צמחו מתנועה פוליטית וספרותית בשנות השבעים במאה התשע-עשרה. לקבוצה לא היה סגנון צורני אחיד, אלא שאיפה משותפת ליצור אמנות המנותקת מן העבר הקלאסיציסטי ומן האקדמיה האוסטרית לאמנות. נשיאה הראשון של הקבוצה, אשר מנתה 19 אמנים אוסטרים וזרים, היה הצייר גוסטב קלימט. בשנת 1897 הוקם בווינה 'בית הזצסיון', בתכנון האדריכל יוזף מריה אולבריך (Joseph Maria Olbrich). על הבניין חרוטה הכתובת: "לכל עידן האמנות שלו, ולאמנות את חירותה". בתוך הבניין יצר גוסטב קלימט עבודות עמוסות במוטיבים קישוטיים, גאומטריים וצמחיים. שלושה מרכזים חשובים היו במינכן, ברלין (בראשות מקס ליברמן) ווינה (בראשות גוסטב קלימט). האמנים הנמנים עם קבוצת "הגשר", הקבוצה הראשונה של אקספרסיוניזם גרמני, לא התקבלו לזצסיון הברלינאי, ובשנת 1910 הם הקימו את ה"זצסיון החדש". המגזין של התנועה, "Ver Sacrum", הציג את עבודותיהם הדקורטיביות של חבריה, במסורת האר-דקו. באדריכלות של סגנון זה הייתה נטייה לקישוטיות. דוגמה לכך אפשר למצוא במיוליקה-האוס, בניין שתכנן האדריכל אוטו ואגנר (Otto Wagner) בווינה, בשנת 1898. * * * * * את הסיור קינחנו בשטאטפארק (גן העיר), גן ירוק ומטופח עם פרחים, בריכות מים ופסלי אמנים. טילנו, הצטלמנו ונסענו למלון "Star inn Schonbrun". בערב יצאנו למסעדה ליד המלון, ולאחר שנהנינו משניצל וינאי, שוחחנו וסיכמנו את הטיול עם שירה היפה של עידית וסבב בין החברים ל"מסע".

יום שני,17.6.13 – נסיעה לעיר העתיקה: בניין האופרה, מוזיאון אלברטינה, כנסיית סן סטפן, ביבר היהודים, כנסיית פטר, ארמון הופבורג, אזור המוזיאונים, הפרלמנט, העירייה, התיאטרון, וינה ((Wien היא בירת אוסטריה ואחת מבין תשע מדינות הפדרציה האוסטרית. ממוקמת על נהר הדנובה קרוב לצ'כיה, הונגריה וסלובקיה. חיים בה 1.67 מיליון בני אדם והיא העיר הגדולה ביותר באוסטריה, כחמישית מאוכלוסיית המדינה מתגוררת בה. וינה היא המרכז הפוליטי, התרבותי והכלכלי הבלתי-מעורער של אוסטריה, מהמתויירות שבערי אירופה. מרכזה ההיסטורי הוכרז על ידי אונסק"ו בשנת 2001 כאתר מורשת עולמית, וחלקים עתיקים גדולים של העיר ההיסטורית נשתמרו בצורה טובה
מאוד. וינה ידועה בבתי-הקפה הרבים שלה ובתרבות הנלווית אליהם. אוניברסיטת וינה היא האוניברסיטה
דוברת גרמנית הגדולה והעתיקה ביותר בעולם. היא נוסדה ב-1365 וכיום לומדים בה כ-70,000 סטודנטים. בווינה משרדים של האומות המאוחדות, חברות שונות וארגונים בינלאומיים, בהם ארגון המדינות המייצאות נפט, ארגון העבודה הבינלאומי (UNIDO), הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית והארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה. היסטוריה – וינה נוסדה כעיר קלטית בסביבות 500 לפנה"ס. ב-15 לפנה"ס הייתה לעיר גבול והוקם בה מחנה צבאי בשם Vindobona ("רוח טובה"), ששמר על האימפריה הרומית מהשבטים הגרמניים. בימי הביניים הייתה בית לשושלת בבנברג, לאחר מכן לשושלת הבסבורג ואחר כך לבירת האימפריה הרומית הקדושה. הפלישות של העות'מאניים במאות ה-16 וה-17 לאירופה נעצרו בווינה. בשנת 1526, בזמנו של הסולטאן סולימאן המפואר, עמדה וינה בפני סכנה מוחשית בעקבות המצור שהוטל על העיר ופעם נוספת בשנת 1683. בשנים 1867-1806 הייתה וינה בירת האימפריה האוסטרית והחל משנת 1867 ועד ל-1918 בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. ב-1815 התקיים קונגרס וינה, בו שורטטו מחדש הגבולות הלאומיים באירופה לאחר תבוסת נפוליאון בונפרטה בווטרלו. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שימשה וינה מרכז תרבותי ומדעי חשוב באירופה. בזמן המלחמה הקרה שימשה העיר כשטח ניטראלי בין המזרח למערב. לאחר תבוסת גרמניה והחתימה על חוזה סן-ז'רמן חולקה אוסטריה ל-4 אזורים בהם שלטו בנות הברית. בשנת 1955 פינו הכוחות הזרים את אדמתה לאחר שהשלטון התחייב להישאר ניטראלי. לאור ההכרה הבינלאומית בה כאזור ניטראלי, שימשה וינה במשך שנות המלחמה הקרה כ"שטח מעבר" בו עברו מהגרים מברית המועצות, בהם יהודים רבים שעלו לישראל.

1683 – כוחות האימפריה העות'מאנית נהדפים בשערי וינה. 1781 – מוצרט עובר לעיר בימי הקיסר יוזף השני. 1792 – בטהובן עובר להתגורר בעיר וינה ומחבר בה כמה מיצירותיו החשובות ביותר. 1809 – נפוליאון כובש את העיר. 1815 – בעיר נערך קונגרס וינה בו מעצמות אירופה מחליטות על סדר פוליטי חדש. 1848 – פרנץ יוזף מתמנה לקיסר האימפריה האוסטרית. 1896 – הרצל מפרסם את "מדינת היהודים". 1899 – "פשר החלומות" של פרויד יוצא לאור. 1918 – ההכרזה על הקמת הרפובליקה של אוסטריה לפני בניין הפרלמנט. 1919 – מועמד סוציאל-דמוקרטי נבחר לראש העיר. בשנות ה-20 כונתה העיר "וינה האדומה". 1934 – מלחמת אזרחים פורצת ברחובות העיר בין כוחות סוציאליסטים לכוחות לאומניים. 1938 – כוחות הצבא הגרמני נאצי נכנסים לעיר. 1945 – סיום מלחמת העולם השנייה. העיר בשליטת בעלות הברית. 1955 – מוקמת הרפובליקה האוסטרית השנייה ובירתה וינה. אוסטריה זוכה לעצמאות מחודשת. 1995 – אוסטריה מצטרפת לאיחוד האירופי. 2002 – מטבע האירו הופך להיות המטבע הרשמי היחיד הנהוג במסחר בעיר. מבנה העיר – העיר מחולקת לעשרים ושלושה מחוזות, שהם למעשה רבעים. העיר ההיסטורית וליבה של וינה, ה"אינרה שטאדט" (Innere Stadt, העיר הפנימית) הייתה בעבר מוקפת חומה ושדות. החומה נפלה ב-1857 ואפשרה לעיר להתפתח, להתרחב ולהתמזג עם פרבריה. במקום החומה נבנה ה"רינגשטראסה" (Ringstraße), רחוב טבעתי רחב המסמן את תחומי מרכז העיר. לאורך הרחוב נבנו מבנים ציבוריים, פרטיים, אנדרטאות ופארקים. בין המבנים נמנים בית העירייה (Rathaus בגרמנית), תיאטרון הבורג (Burgtheater), האוניברסיטה, הפרלמנט האוסטרי, ההופבורג (Hofburg), ששימש בעבר כארמונו של הקיסר, ובניין האופרה הלאומי, שנשרף ב-1945 ונבנה מחדש ב-1955. קתדרלת סטפנוס הקדוש, הבנויה בעיקר בסגנון גותי, שוכנת במרכז הרובע הראשון. מחוץ לרינגשטראסה, נבנתה בעבר חומה נוספת, הלינינוואל (Linienwall), שנהרסה בסוף המאה ה-19 כדי לחבר את פרברי העיר עם העיר עצמה. הרובע הראשון גובל בתעלת הדנובה. הרבעים ה-2 עד ה-12 שוכנים בין התעלה והנהר, ורק השכונות החדשות גובלות בדנובה. העיר וינה מפורסמת בזכות מספר רב של פארקים. רבים מהם כוללים פסלים, כדוגמת "שטאדטפארק" (Stadtpark), ופארק בֶּלְוֶודֵרֵה (Belvedere Park) שבו נמצאת טירת בלוודרה, ובה נחתם ההסכם הלאומי של אוסטריה ב-1955. ארמון שנברון (Schönbrunn), ארמון הקיץ המלכותי, כולל פארק מהמאה ה-18 ואת גן-החיות העתיק ביותר בעולם, שנוסד ב-1752. מבנים ואתרים מרכזיים 1. המוזיאון לתולדות האמנות – המוזיאון כולל אוסף מרשים של יצירות אמנות בעיקר מהתקופה של המאות ה-15 עד ה-18 ביניהם יצירות רובנס, ופיטר ברויגל. 2. בורגתיאטר – בניין התיאטרון המרכזי בעיר. המבנה הנוכחי הוקם בשנת 1888. באולם התיאטרון הוצגו בין השאר מחזות שכתב הרצל. 3. רובע המוזיאונים בווינה – מרכז תרבות ואמנויות הכולל מספר מוזיאונים, בהם המוזיאון לאמנות מודרנית (מוּמוֹק) ומוזיאון לאופולד. 4. ווטיפקירכה – "כנסיית ההודיה לאלוהים". כנסייה נאו-גותית שנחנכה בשנת 1879 באתר בו ניצל הקיסר פרנץ יוזף מהתנקשות. 5. Hofburg‏ – ארמון קיסרי אוסטריה. מרכז האימפריה ההבסבורגית במשך מאות שנים. 6. Rathaus‏ – בית העירייה. נבנה בסוף המאה ה-19. 7. Hausdermusik‏ – מוזיאון המוזיקה. מכיל תצוגות אינטראקטיביות וכלי נגינה. 8. Mozarthaus‏ – בית מוצרט בווינה. הבית בו התגורר המלחין בשנים 1787-1784.9. 9. Pasqualatihaus‏ – בית בטהובן בווינה. בו התגורר מספר שנים וחיבר את הסימפוניות הרביעית, החמישית, השביעית והשמינית. משמש כיום כמוזיאון המוקדש למלחין. 10. Freud Haus Museum‏ – מוזיאון פרויד. הבית בו התגורר פרויד במרבית שנותיו בווינה. אדריכלות – בווינה מספר רב של סגנונות בנייה. ישנם בעיר מבנים שונים מתקופות שונות ובמיוחד מבנים מסגנון הרומנסק, הבארוק, האר-נובו, ומבנים מסגנון הקלאסיציזם ועד לסגנונות האדריכלות המודרנית. דוגמאות מפורסמות לאר-נובו בווינה הם תחנת המטרו קרלספלץ (Karlsplatz) והקירכה אם שטיינהוף (Kirche am Steinhof). בשנות ה-90 החלה בנייה ופיתוח של רובעי העיר, ובמיוחד ברובע הדונאושטט, ובויינברג (Wienerberg) שבדרום וינה. מגדל המילניום (Millennium Tower), הנמצא ברחוב Handelskai ברובע הבריגיטנאו, מתנשא לגובה 202 מטר, והוא הגבוה ביותר בווינה מאז בנייתו ב-1999. בווינה מעט מאוד גורדי שחקים. כיום, רק כ-100 מבנים בווינה גבוהים מ-40 מטר. חוקי עירייה מונעים בנייה של גורדי שחקים כדי לשמר את הרבעים היותר עתיקים בווינה, ולכן, חלקים מסוימים של וינה, ובמיוחד הרבעים הפנימיים שלה, הם אזורים שאין בהם גורדי שחקים.

אנשי תרבות ומדע ידועים שפעלו בעיר יוזף היידן – מוזיקאי ומלחין סימפוניות. וולפגנג אמדאוס מוצרט – מלחין בן המאה ה-18. לודוויג ואן בטהובן – מלחין. מראשוני יוצרי המוזיקה הרומנטית. פרנץ שוברט – מלחין רומנטיקן. זיגמונד פרויד – מייסד הפסיכואנליזה וחוקר באוניברסיטת וינה. ארתור שניצלר – סופר ומחזאי. תיאר את החיים בווינה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. ליאו פרוץ – סופר. מהדמויות הבולטות בחיי הספרות האוסטרית במחצית הראשונה של המאה ה-20. בנימין זאב הרצל – כתב מחזות שהועלו על הבמה בווינה. התפרסם כמייסד התנועה הציונית. גוסטב קלימט – צייר בסגנון הארט-נובו. גוסטב מהלר- מנצח ומלחין. לודוויג ויטגנשטיין – מחשובי הפילוסופים של המאה ה-20. יהדות – עדויות וודאיות על קיומה של קהילה יהודית בווינה קיימות מהמאה ה-12, כשהקהילה החזיקה בשני בתי כנסת, גבתה מס מחבריה – וסבלה מפרעות. באותה מאה גדל היישוב היהודי בעיר עם קליטתם של מתיישבים יהודים מבוואריה ומארץ הריין. בשנת 1204 נבנה בווינה בית הכנסת הראשון המתועד. בתקופה זו זכו היהודים לפריחה דתית, ובווינה התיישבה קבוצת רבנים מחכמי אשכנז, אשר כונו "חכמי וינה" או "גדולי אסטרייך" (אוסטריה). הקבוצה ייסדה בווינה בית מדרש שהיה לגדול בתי המדרש באשכנז באותם ימים. בשנת 1420 הקיסר אלברכט ה-5 פקד לאסור את כל יהודי אוסטריה. 210 יהודים הועלו על המוקד בפומבי והשאר גורשו מאוסטריה בחוסר כל. בשנת 1469 בוטל צו הגירוש על ידי הקיסר פרידריך ה-3, שנודע ביחסו הטוב ליהודים ואף כונה "מלך היהודים". בתקופת שלטונו של ליאופולד ה-1, גורשו היהודים ב-1670 מוינה, אך שבו לעיר בהדרגה לאחר מספר שנים. על היהודים נגזרו גזירות שונות, ביניהן הותר רק לבן הראשון לשאת אישה, על מנת לעצור את התרבות היהודים. עם הכיבוש העות'מאני הגיעו לווינה יהודים יוצאי האימפריה ובנו בית כנסת. גם אחרי הסכם פוז'ארוואץ של 1718 הם זכו למעמד מיוחד וקיבלו רשות להתגורר בעיר בתקופה בה הדבר נאסר על יהודים פרט ליהודי החצר. בין יהודי החצר שגרו בווינה היה שמואל אופנהיימר

מהיידלברג, הספק של הקיסר ליאופולד ה-1. בתמורה קיבל רשות לגור בווינה ולסחור בממלכה כולה. ב-1703 פשט הבנק של אופנהיימר רגל כי הקיסר לא החזיר חובות שחב, ולא שילם עבור אספקה שקיבל. שמשון ורטהיימר מוורמס, מיהודי החצר, אחיינו ומנהל עסקיו של אופנהימר לא נרתע, וקיבל על עצמו את הדאגה לאספקת ציוד לצבא הקיסר. פעילות של דייגו ד'אגילר וקרבתו לחצר הקיסר, אפשרו בשנת 1736 חידוש הקהילה הספרדית בעיר. משפחות מעטות קיבלו היתר להתגורר בווינה אך היו יהודים רבים שהוצגו כקרובי משפחה או משרתים של המשפחות המיוחסות ועבדו עבורם. מבין היהודים המיוחסים שרצו להיחלץ מתנאי ההשפלה ולפרוץ דרך בעולם המסחר והעסקים היו רבים שרצו להתנצר. בין 1787 ל-1847 המירו כ-75% מיהודי ווינה, בעלי זכות ישיבה בעיר את דתם לקתולית. במחצית הראשונה של המאה ה-19, בנוסף ל-200 משפחות אשכנזיות מותרות בישיבה ו-4,000 יהודים אשכנזים שהתחזו לקרוביהם ומשרתיהם, חיו בעיר כ-100 משפחות ממוצא ספרדי. עד תקופת פרנץ יוזף לא היו כמעט נישואים בין שתי קבוצות אלה. אף כי ליהודים הטורקים היה בית כנסת, הם בנו לעצמם במאה ה-19 עוד בית כנסת, מפואר מאד, ברובע ליאופולדשטאדט. יהודי החצר לא קיבלו אישור לבנות בית כנסת ונאלצו להתפלל בבתיהם. ב-1811 התקבל אישור לבניית בניין קהילתי שבתוכו היו מקווה, בית תפילה ובית ספר. ב-9 באפריל 1826 הושלמה בנייתו של בית כנסת מרכזי, והובא אליו, ביוזמת מיכאל בידרמן, הרב יצחק נוח מנהיימר, ששילב בין דרישות השלטונות לתפילה בשפה הגרמנית, דרישות האורתודוקסים לתפילה בעברית, ודרישות הרפורמים (הניאולוגים). מנהיימר קבע בנוסח וינה שגברים ונשים ישבו בבית הכנסת בנפרד אבל הדרשה נישאה בגרמנית. לצידו פעל החזן סלומון זולצר שלווה על ידי מקהלת נערים ונגנים יהודים. הקיסר פרנץ יוזף הקנה ליהודים חופש מגורים בווינה, וגרם לגידול מהיר של הקהילה. מקבוצה קטנה של יהודים "נסבלים", הגיעה קהילת וינה ב-1855 ל-20,000 נפש והמספר הוכפל כעבור 15 שנים בלבד. מרבית היהודים שהצטרפו לקהילה היו מסורתיים והגיעו מהונגריה ומגליציה. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התרחבה שכבת היהודים המשכילים בני המעמד הבינוני שתרמו רבות לחיי התרבות והמדע שבעיר. המפורסם שבהם היה מייסד הפסיכואנליטיקה זיגמונד פרויד. סופרים יהודים מפורסמים בני העיר היו ארתור שניצלר, סטפן צווייג, אוטו ויינינגר וקרל קראוס. מועדון הספורט היהודי "הכח וינה" שנוסד ב 1909, הגיע להישגים נכבדים בכדורגל, שחייה ואתלטיקה. היהודים נרדפו באוסטריה עוד לפני סיפוחה לגרמניה הנאצית ב-1938- ה"אנשלוס", וחלקם ברחו. משהחל ה"אנשלוס" חיו בעיר 167,249 יהודים (כעשירית מהאוכלוסייה). תוך זמן קצר החליטו מרביתם, כ-100,000 איש, להגר מחוץ למדינה. הנשארים שלא הזדרזו לברוח נספו כמעט כולם בשואה. וינה היא המרכז היהודי הגדול באוסטריה. פועלים בה בית כנסת מרכזי, בתי כנסת קטנים, מוזיאון יהודי (1993) ומוסדות קהילה. יש זרמים יהודים רבים, מחרדים עד רפורמים. בקהילה פועלים סניפי "בני עקיבא" ו"השומר הצעיר", והיא מורכבת בעיקר מיהודי מזרח אירופה שהתיישבו בה לאחר מלה"ע ה-2, ומיעוט קטן של יהודים מקומיים וצאצאיהם ששרדו את השואה, נותרו באוסטריה או חזרו אליה. דת – בווינה יושבת בישופות של הכנסייה הקתולית. במפקד האוכלוסין האחרון (2001), אחוזי הדתות כדלהלן: נוצרי קתולי – 49.2%; חסר דת – 25.6%; מוסלמי – 7.8%; אחרים – 17.4%. * * * * *

ירדנו ליד בית האופרה הלאומי, המבנה הראשון שנבנה ברינג שטראסה. האופרה נחנכה ב-1869 עם האופרה דון ג'ובאני של מוצרט. המשכנו לכיכר אוגוסטינר, ליד מוזיאון אלברטינה, שבמרכזה ניצבת האנדרטה נגד מלחמה ופאשיזם, מעשה ידי הפסל אלפרד הרדליקה, לזכר כל אלה שאיבדו חייהם בין השנים 1938- 1945. למצבה 4 חלקים: שערי כניסה למחנה ריכוז ובתוכם קולאז' של זוועות (אלות, מסכות גז, אישה יולדת, עובדי כפייה כפותים יושבים על מסד גרניט מהמכרה במאטהאוזן). מאחורי השערים כורעת דמות יהודי על הרצפה, שהוכרח לנקות סיסמאות אנטי נאציות במברשת. מאחורי הדמות חרותה על אבן הכרזת הרפובליקה האוסטרית השנייה ב-1945, הכוללת הצהרה על שמירת זכויות האדם. האבן ניצבת במקום בו נקברו מאות אנשים שהסתתרו במרתף שנפגע בהפצצה במלה"ע 2. המשכנו לכיכר סנט סטפן ולקתדרלה הגותית העצומה. השער הראשי מעוצב בסגנון רומנסקי, שריד לכנסייה המקורית מהמאה ה-12. מכאן צעדנו לעבר כיכר היהודים דרך שעון האר נובו הענק הניצב בין שני חלקיו של בניין חברת הביטוח אנקר, "מזרקת הכלולות" שנבנתה על ידי לאופולד ה-1 ב-1729 ובית העיריה הישן. אנדרטת השואה ממוקמת בחלק המערבי של כיכר היהודים. היא עוצבה בבטון כ"ספריה ללא שם" על ידי האמנית האנגלייה רחל ויטריד ב-1996, אך סיום הבנייה התעכב עד שנת 2000 עקב הביקורת וההתנגדויות הרבות שעוררה. האנדרטה נראית כספריה הפוכה, כאשר שמות מחנות הריכוז הנאצים, בהם הוצאו להורג 65 אלף יהודים אוסטרים, חקוקים על בסיס האנדרטה. מסוף המאה ה-13 ועד מלה"ע 2, הייתה הכיכר מרכז החיים היהודיים בוינה. הרובע ובית הכנסת הגדול חרבו בגזרות וינה הראשונות (1421), עת 200 יהודים נשרפו חיים בכיכר. במרכז הכיכר ניצב פסלו של גוטהולד אפרים לסינג, הפילוסוף, המחזאי, ומבקר האמנות היהודי, סמל להומניזם וסובלנות.

מכאן צעדנו לכנסייה הברוקית סנט פטרוס, המשמשת את מסדר האופוס די, שיצא לו שם של ארגון סודי אפל ורע, שחבריו ההומופובים מלקים את עצמם…(צופן דה וינצ'י). כשיצאנו מהכנסייה בה התקיימה תפילה, ראינו את עמוד מגפת הדבר, ה"פסטזואל" (Pestsaeule), שהוקם בשנת 1679. הקיסר לאופולד ה-1 נדר לבנות עמוד שיגיע לשמיים אם המגפה תסתיים. המגפה הסתיימה לאחר שגבתה 75,000 איש, ובניית העמוד הושלמה על ידי הארכיטקט בורנאציני ב-1693. במחצית גובה העמוד, רוכן על כרית הקיסר לאופולד ה-1. כאן התפלגו דרכינו. חלק חזר לנוח במלון, וחלק המשיך לצעוד דרך ארמון הופבורג לאזור המוזיאונים. ארמון הופבורג היה מעוזם של שליטי בית הבסבורג למעלה מ-600 שנה, עד 1918, כשאוסטריה הובסה במלחמה והפכה לרפובליקה. בארמון מספר מוזיאונים (סמלי מלוכה, חדרי מלוכה עם מוזיאון סיסי, מוזיאון אתנולוגי). ברחבה עם שני הרוכבים (הארכידוכס צ'רלס שהביס את נפוליון והנסיך אויגן מסבויה שהביס את הטורקים) בה נחנו על המדרגות, נאם היטלר את נאום האנשלוס (אנשלוס – התחברות), הכינוי לסיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי ב-13 במרץ 1938. המדינה האוסטרית בוטלה והפכה לחבל ברייך הגרמני (איחוד בין אוסטריה לגרמניה נאסר בהסכם ורסאי, אך המעצמות לא מנעו את הסיפוח מאחר שהניחו כי היטלר יסתפק בסיפוח אוסטריה וחבל הסודטים מצ'כוסלובקיה, ולא ישתלט בכוח על שטחים נוספים). חצינו את הכביש לכיכר "מריה תרזה", לידה ממוקמים "המוזיאון להיסטוריה של האמנות" ו"מוזיאון הטבע", שניבנו בסוף המאה ה-19 על ידי הארכיטקט גוטפריד סמפר (Semper). החזיתות הפונות לכיכר בסגנון הניאו רנסנס. דרך המוזיאון לטבע צעדנו לבנין הפרלמנט (שירותים), פארק העירייה בו נחנו, בית העירייה והתיאטרון. במסעדה מתחת לבית העירייה נפגשו שתי הקבוצות (מהמלון ומהצעידה), וכולנו נהנינו משניצל וינאי אמיתי ו"זאכר טורט". בדרך לשדה התעופה עוד צילמנו את ארמון וגן בלוודרה.

תם ונשלם המסע! תודה לכל המטיילים הנפלאים, החרוצים והסקרנים, ואם משהו שכחתי או לא דייקתי, אנא עדכנו אותי, ואם למישהו מתחשק לשנות או להוסיף, יבורך!

מאחלת לכולנו הרבה בריאות, שמחה, עניין והמשך טיולים בארץ ובעולם.
להתראות, מיכל.
ולסיום מצורף השיר של עידית לסיכום הטיול.
פשוט תודה

לחווה ולמיכל, הרופאה והמדריכה,
רוצים להגיש חרוזים של ברכה
כי בתוך התיקים ובתוך המזוודות
ארזנו לכבודכן המון-המון תודות.

תודה על ההבנה, החיוך והסימפטיה
והידע העצום ברָזֶיהָ של סלובקיה
על הסיפורים והשירים, הבדיחות והצחוק
שהיו כמו פרחים במרחבי הירוק.

על תחנות הפיפי ותחנות הקפה
על הבקשה מלמעלה שיהיה יום יפה
על הסודות הירוקים בכל עיקול מתפתל
(נזכור אותם היטב בחום יולי של ישראל).

תודה שדאגתן לפרטים הקטנים
שחיממו את הלב והאירו את הפנים
תודה ששתלתן, גם בלי להגיד,
מראות וחוויות שיישארו איתנו תמיד.

תודה על המסירות הכל-כך אבסולוטית:
מ-אסתי ואלכס, אביגדור ורותי
דבורי ואיתן, עפרי ויהודית
מלכהל'ה וחנה, נטע ועידית
בתיה ומיכה, נפתלי ורחל
דינה ודינה, אוכמה ומיכאל
ואחרונה חביבה, בעונג נזכיר
אותך – מיכל קציר.

מהאגמים העמוקים
מהמבצרים על הצוקים
מהחסדים הירוקים
מהחסידוֹת, מהשווקים
מהכפרים העתיקים
מקִסמי המרחקים…
מכל המקומות
שאותם הלב לא שׂבֵע מלראות.

תודה, ובעיקר – להתראות.

(ובמילים יותר קצרות:
חן-חן לכולכן
אתן פשוט נהדרות!!!)

מטיילי "דורות", מא"ז זבולון, 17 ביוני 2013

כתבה עידית חכמוביץ' (יגור)